הפרי האסור – פרק 2

פרק 2: הפרי האסור
אותו הלילה היה לילה נעים וקריר, השמיים היו שחורים-כחולים, לא היו כל עננים ששיטו בשמיים וכל מי שהביט בהם יכל לראות את הכוכבים הזורחים למעלה, וזה מה שדונדון-אברי עשה, הוא הביט למעלה לשמיים ונאנח.
דונדון בדיוק חזר מהמשימה, שהטיל עליו אביו מלך איבראה, קאסין-טא. דונדון ידע תמיד, כי אביו שנא אותו, אך הוא מעולם לא ציפה לכך שינסה להתנקש בחייו כל כך הרבה פעמים.
דונדון לא ידע איך אביו נבחר להיות המלך של איבראה, היה ברור כי הוא לא התאים כלל למלוכה.
הוא היה איש קטן וגוץ, בעל פנים רחבים ושמנים כשל חזיר, הבעת פנים זועפת וזיפי זקן שלא גולחו לחלוטין, עיניו היו צרות בצבע חול, וכאשר חייך התעוות פיו לחיוך הכי זדוני שהוא יכל להפיק, אך לא מראהו היה מה שהפריע לדונדון אלא האופי הנורא בו 'חונן', קאסין-טא.
הוא היה מקובע, הוא לא יכל לחשוב בהיגיון, ושנא את כל אלו שהיו טובים ממנו, לא משנה במה, אם היו טובים ממנו אפילו בריצה למרחק -מה שימנה את רוב המדינה- הוא עלול להתעצבן כל כך עד שיצווה שיערפו את ראשם, שישרפו אותם או שיכניסו אותם לבריכה של שמן רותח.
דונדון לא אהב את זה באביו, ועשה הכול כדי להתנגד לו במסגרת החוקים שאביו עצמו קבע במדינה. הוא תמיד מצא דרך להערים על אביו, ולכן, אביו מנסה להיפטר ממנו בכול דרך אפשרית ובכל הזדמנות שבה נקרא.
הפעם אביו שלח אותו להשיג פרי מוזר מיערות של האונים, הפרי נקרא דוברה-קי, הפרי האסור.
היערות היו מסוכנים ורוב האנשים שהיו נכנסים אליהם לא היו חוזרים משם בחיים, לכן תמיד הלך דונדון לבדו למשימות חיסול מעין אלו, שאם באמת ועלול ומשהו יתרחש, לאנשים בממלכתו האהובה לא יקרה דבר.
דונדון היה מאוד פופולארי בממלכה, יותר מאביו או מאחיו הגדול, מאקין. דונדון נאהב על ידי העם, אביו ואחיו הגדול שנאו אותו על כך, הם חשבו שדונדון מנסה לגנוב מהם את הממלכה ולהפוך למלך, שיום אחד אחיו הגדול אמור להפוך להיות, אבל דווקא בגלל שדונדון לא היה מעומד להפוך למלך, היה לו את הזמן לדאוג לעם בארצו וזה למה הם אהבו אותו.
דונדון רכב על סוסתו השחורה, שאור, בקלילות יודע שהוא נחלץ מעוד אחת ממזימותיו של אביו בשלום. דונדון כבר יכל לראות את עיר הבירה סולנאה, על כל חומותיה וכל בתיה המבוצרים.
הוא נאנח, דונדון נהנה מהחופשה הקצרה שהייתה לו מחוץ לארמון, אך הוא חזר, ועתה יהיה עליו להתמודד עם אביו.
לפעמים הוא חשב שיהיה הכי טוב אם הוא פשוט יעלם, ימחה מהעולם הזה, כך יהיה לו הרבה יותר טוב, אבל באותו הזמן, ידע דונדון שהוא לא מוכן לוותר, וברור שלא על חייו.
דונדון לקח נשימה עמוקה, וסימן לסוסתו שאור לדהור חזרה אל העיר סולנאה. שאור צהלה בקולה הסוסי, ופרצה בדהרה מהירה, מעלה אבק מאחוריה. השניים עברו עצים ושיחים ברמה שנפתחה לפניהם, אוויר הלילה היה צלול וגרם לדונדון צמרמורות בכל הגוף, ומידי פעם לעיטושים.
לאחר דהרה של כחמש דקות, הגיעו דונדון ושאור אל חומותיה של סולנאה, שני שומרים לבושים במדים של משמר 'ולברון' עמדו על המשמר, דונדון בירך אותם לשלום.
"חזרת הפעם מהר יותר" ציין אחד מן השומרים, שמו היה איאן, הוא היה בחור צעיר, כבן גילו של דונדון, עיניו היו צרות כחולות, עורו בצבע כרמל, ופיו היה צר וארוך, ומעל לכול הוא היה ארוך גוף, קאנדי מושלם, בדיוק כפי שעמו מתואר בספר 'עמי איבראה'- ממלכת איבראה נוסדה מקבוצה של כמה עמים שהתאחדו יחדיו בשעת סכנה בעבר הרחוק, מאז שולט מלך אחד על כל העמים הללו, וחיילים מגנים על העמים השונים, ממלכה ראויה לציון.
"היער היה מסוכן, אך לא יותר משאר המלכודות של אבי, נראה לי שאני מתחיל להתרגל לעובדה שהוא רוצה להתנקש בחיי" צחק דונדון, איאן עשה פרצוף
"אל תתחיל עם זה אפילו! המלך לא אמור לנסות להתנקש בבן שלו!" איאן מחה בקרירות, שאט נפש מלאה את קולו
"זה לא עד כדי כך נורא" התחיל דונדון להסביר "הוא מצווה אני מבצע, אני חוזר בחיים הוא מתרגז, ככה זה תמיד עובד" הוא אמר במשיכת כתפיים
"תגיד מה שאתה רוצה, יש לי הרגשה רעה לגבי זה!" אמר סני, הבחור השני שעמד ליד השער, הוא היה נמוך יחסית לאיאן אבל במציאות כולם היו יותר נמוכים מאיאן, לסני היה שיער בצבע ג'יג'י בוהק וחיוך ממזרי, אך כעת פניו היו חמורי סבר, הוא היה גדול מדונדון בחמש שנים
"סני לך תמיד יש תחושה רעה!" מחה דונדון "אל תדאגו! השגתי את הפרי שאבא רצה! אני אהיה בסדר!" הוא אמר מנסה לשפר את מצב רוחם "עכשיו אולי תחזרו לעבודה שלכם, ותפתחו את השער?" הציע דונדון בקול מבודח, חיוך עלה על פניהם של שני השומרים, דונדון שמע את איאן ממלמל
"אי אפשר איתך…" בשקט בעודו פותח את השער, כדי שדונדון יוכל להיכנס לתוך העיר.
דונדון ירד מסוסתו ותפס אותה במושכות מוליך אותה ברחובות הלא העמוסים בשעת הלילה המאוחרת.

דונדון הכניס את שאור לאורוות הארמון, הוא תמיד אהב לעשות דברים כאלו בעצמו, באותו הרגע הוא נזכר שמחר אמורים להגיע המתווכים ממלכת דוברון.
הוא שמע שמי שמובילה את קבוצת המתווכים היא נסיכת דוברון, סירני בכבודה ובעצמה. דונדון שמע שהיא שגרמה למפלתן של שתי מדינות כבר, והכול בכוחות עצמה.
דונדון רצה לפגוש אותה, היא נשמעה לו בחורה מעניינת, לא כמו כל הנשים שחיו באיבראה, היא נשמעה נמרצת, שופעת ביטחון, והוא היה בטוח שהיא לא תפחד מכל רשרוש קטן כשהיא תהיה לידו, הוא ציפה לפגישה איתה בכיליון עיניים.
לאחר שטיפל בשאור נכנס דונדון לארמון, והלך לחדרו של אביו, השומרים ברכו אותו בעוברו, דונדון הנהן להם לשלום בכובד ראש, לא היה לו זמן עכשיו לשיחות חולין.
לבסוף אחרי שעבר בערך עשרים מסדרונות הגיע דונדון לחדרו של אביו, מחוץ לדלתות עמדו שלושה שומרים חמורי סבר, עור כהה ועיניים שחורות, אפשר היה לחשוב שהם אחים. היה ברור שאסור היה להם לתת לאף אחד לעבור, דונדון קיווה שההוראה כוונה גם אליו, אך איך שהבחינו בו, פינו לו את הדרך במהרה. דונדון נאנח ודפק על הדלת.
"אבא זה אני דונדון" הוא אמר קולו היה עייף, והוא ממש לא רצה לפגוש את אביו, לא איך שהוא חוזר לעיר, הרגשותיהם היו הדדיים, שניהם שנאו אחד את השני
"דונדון…? היכנס" אמר קולו של אביו חורק כתמיד.
דונדון נכנס לחדר הגדול, טפטים נוספים הצטרפו לחבריהם מאז שעזב, המנורה מהקריסטלים נשארה על התקרה, וכל הקישוטים היקרים שלו נשארו מקשטים את החדר העגום. מולו ישב אביו על כיסא חום מעודן, ידיו נחו על שולחן העבודה החום שלו, וחיוך זדוני התפרס על פניו, הוא נראה טיפה מאוכזב, דונדון גם ידע למה… הוא הרי חזר בחיים…
"דונדון הבאת את הפרי?" שאל אביו, פניו לא הביעו שום רגש, דונדון נאנח
"כן אבא" הוא אמר מיואש טיפה.
דונדון הוציא מכיס בחולצתו פרי גדול בצבע כחול בהיר, הפרי זהר לאור הלבנה שהשתקפה מן החלון הגדול, קאסין-טא הסתכל על הפרי ביריעה, דונדון ידע שמה שלא יהיה הפרי הזה, הוא היה בעל חשיבות לאביו, וזה רק סיקרן אותו יותר, אביו לא התעניין בהרבה דברים, ובמיוחד לא בפירות.
"מה הפרי הזה?" שאל דונדון את אביו.
"הפרי?" אמר קאסין-טא בחשד, עיניו הוצרו.
"כן אף פעם לא ראיתי פרי שכזה" אמר דונדון.
"האגדה אומרת שזהו הפרי האסור" דונדון שמע את קולו המתנגן של אחיו בוקע מעבר דלת הכניסה לחדרו של קאסין-טא.
"מאקין…?" דונדון אמר מופתע "מה אתה עושה פה?" הוא שאל.
"שמעתי שאחי הקטן חזר" אמר מאקין מושך בכתפיו.
מאקין חייך חיוך מזויף "אומרים שמי שאוכל מהפרי הזה מקבל כוחות מעבר לכל דמיון, זאת אומרת אם הרעל שבפרי לא הורג אותו לפני תום קבלת הכוחות…" אמר מאקין משתעשע ברעיון.
"למה רצית את הפרי הזה אבא?" שאל דונדון.
"מאותה סיבה שגם מאקין חיפש את הפרי" אמר קאסין-טא בקול חמדני "להפוך לבן-אלמוות!".
קאסין-טא חטף את הפרי מידו הפתוחה של דונדון, ונגס בפרי שלוש נגיסות עסיסיות, נוזל כחלחל זלג על סנטרו הכפול, דונדון התרחק מאביו בסלידה. ואז הבחין דונדון בשינוי בפעם הראשונה, פניו של אביו החלו להחליף צבעים.
בהתחלה הם היו בצבע גוף ואז החלו לשנות את צבעם לסגלגל, ואז לכחול, ואז אפילו הכחול החל לדהות, העור החל להראות יותר ויותר לבן-כחול מרגע לרגע. עיניו של קאסין-טא נפערו לכל רוחבם, ידו שמטה את הפרי לרצפה, ואחזה מידית בגרונו.
קאסין-טא פרפר, הוא נפל על הרצפה והחל לצרוח, לא שהיה לו ממש ברירה, הרעל פעל את פעולתו, קאסין-טא לא היה מותאם לאכול את הפרי.
תוך כמה דקות הפסיק המלך הכחלחל לפרפר והשתתק, הוא לא נשם עוד, ליבו לא פעם, אוזניו נראו לדונדון מחודדות מעט, והוא יכל לראות כי אביו היה שונה, זה לא היה רק צבעו הכחול של עורו, כל גופו החל להשתנות, רק שלא היה לו מספיק זמן להשלים את השינוי.
מאקין הסתכל על אביו בבוז "הטיפש… אם היה חוקר יותר לעומק היה מבין למה קוראים לפרי הזה הפרי האסור. לא היה אפילו איש אחד שהצליח לשרוד אחרי נגישה אחת מן הפרי הזה, הרעל הוא מהיר, והוא מה שעיוות לו את הגוף, והטיפש לקח שלוש נגיסות…" מאקין התכופף לרצפה מול גויותו הטריה של אביו, קאסין-טא, והרים את הפרי האסור.
דונדון היה באלם, אביו מת, וזה הייתה אשמתו של הפרי שאביו מת, הפרי הזה שבכלל הגיע לידיו של אביו בגללו, הוא רצח את אביו, דונדון הסתכל על הגויה, צמרמורת עברה בו, אחיו הסתכל עליו ופניו חמורות סבר "קח" אמר אחיו והושיט לו את הפרי המקולל
"אני לא רוצה את זה" דונדון התרחק מהפרי בילדותיות, הוא לא אהב את אביו אבל הוא לא רצה שהוא ימות, לא כך.
"כפי שאני רואה את זה יש לך שתי בחירות דונדון, אחת שאתה תוכל מן הפרי המקולל ויהיה לך סיכוי קלוש לחיות, מאוד קלוש, או שתיים שאני אבקש מאנשיי לבוא ולהרוג אותך אישית" דונדון הסתכל על אחיו כלא מאמין למשמע אוזניו
"מה… אתה מנסה לומר מאקין?" אמר דונדון בכהות חושים
"המלך מת… אני צריך להסביר את זה איכשהו… העם לא יאמין שפרי קטן הרג בשבילם את המלך המרושע, הם צריכים מישהו לשנוא, ומישהו להעריץ" אמר אחיו מחייך "ואתה תהיה שניהם".
"למה אתה מתכוון?" שאל דונדון.
"זה לא ברור?" שאל מאקין באכזבה "אני אומר לעם שאתה הרגת את המלך בעזרת סוג מסוים של רעל נדיר, שמצאת באחד מן המסעות שלך, שכל הזמן הזה רצית להתנקש באבא, ואז שהרגת את עצמך כי לא יכולת לשאת את האשמה. אחי כולם יודעים עד כמה טוב אתה, הם יאמינו לזה רק אם יבוצע על ידך".
"אני לא רוצה למות…" אמר דונדון "אני לא רוצה למות!".
דונדון פחד, עצביו היו מרוטים, אביו מת לפני רגע לפניו, אחיו עמד שם כאילו כלום לא קרה, והוא דורש מדונדון שיתאבד, הוא השתגע? האם כל העולם השתגע?
דונדון הסתכל על אחיו מנסה לבדוק אם זו איזושהי מתיחה אכזרית, זו לא הייתה, הכול היה אמיתי, הוא יכל לדעת את זה מהמבט בעיניים של מאקין, הוא התכוון להכול, ואם דונדון לא יעשה מה שהוא ביקש, הוא לא יהסס להרוג את דונדון, הוא התמוטט על הרצפה מרוב פחד.
"דונדון…" אמר מאקין בקול עדין, כאילו הוא דיבר לילד קטן "זה לא כל כך נורא" הוא אמר, האירוניה במשפט הזה, שבו דונדון השתמש כדי להרגיע את חבריו ששמרו על השער, גרמה לו לגחך, סני צדק בהכול, ההרגשה הרעה שחש התממשה, הכול התמוטט סביב דונדון, זה היה נורא עד גיחוך.
"דונדון פשוט תגמור עם זה, תאכל מהפרי, והכול יגמר, אני אהיה פה, אני לא אלך לשום מקום…" אמר מאקין בקול מרגיע, דונדון הסתכל עליו, על היד שהושיט לעברו, על הפרי האסור, באותו הרגע גופו פעל ללא בקשת רשות מדונדון, הוא הושיט את היד, ואחז בפרי. מאקין עזב את הפרי, נותן לדונדון לבלוע חתיכה לבדו, דונדון הסתכל על הפרי בעיניים מבועתות, זרועו לא צייתה לו, היא קירבה את הפרי האסור ישר אל שפתותיו, הוא התנגד, אבל הכול היה לשווא, הפרי הגיע לפיו והוא לא יכל לעצור את עצמו, הוא נגס בפרי האסור נגיסה קטנה, אבל גם זה הספיק…