החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 1

•רועי•
"למה אני צריכה לנקות אחריך תמיד?!" צעקה אגם בייאוש לעברי. היא הסתובבה בחדר שלי עם השואב ונקתה. לא, לא כי היא רצתה. כי אמרו לה.
"כי אני כל כך חמוד שאת לא יכולה לסרב. אבל חוץ מזה, גם אני עוזר לך מאד." אמרתי בחיוך.
"במה בדיוק?" היא שאלה בלגלוג.
"אני לא מפריע לך!" התנצחתי. היא הסתכלה עלי וגלגלה את עיניה.
"תמיד תישאר ילד קטן?" היא שאלה.
"שאלה טובה. כן, תמיד אשאר. ככה את תמותי ואני אוכל לחיות בשקט תמיד."
אמרתי והיא חייכה חיוך מזויף.
"לא יפה לך חיוך, תבכי, זה יותר טוב." הוספתי.
"רשע אתה! אתה ממש מחליף את השטן, אתה יודע? בעצם, אתה יכול להחליף אותו כשהוא חולה כל הזמן, אתה אפילו יותר טוב ממנו…" עקצה אגם. זה לא הפריע לי, היא לא מצחיקה.
"לא מצחיק. הפסדת בסיבוב הזה, ועכשיו, ביי, סיימת לנקות…" אמרתי והרמתי את רגליי על השולחן כתיבה שלי, בעוד אני שוכב על המיטה. היא התקרבה אלי, נתנה לי כאפה על הבטן והלכה.
"זאת הנקמה שלך?!" צעקתי לה, אבל היא כבר הלכה. טוב, נגמר הכיף…
עכשיו צריך להתחיל באמת לנקות, כי אחותי לא יודעת לנקות והניקוי הכי טוב שלה זה רבע חדר.

•אגם•
"זאת הנקמה שלך?!" שמעתי את רועי צועק מאחוריי. התעלמתי והמשכתי ללכת למטבח.
הכנתי לעצמי טוסט ושוקו וניסיתי להירגע. ידעתי שהיום יש לי מבחן גדול במתמטיקה,
שאוי ואבוי לי אם אני נכשלת. אבל זה לא מה שהפריע לי. בעוד יומיים חוזר מאור מן שנה אצל אמא שלו ( הוא נסע לשנה ועכשיו הוא חוזר לשנתיים, ואז הוא יסע שוב…) ועובר לגור בבניין שלנו. אני לא יודעת למה זה מציק לי. לא ראיתי אותו מזמן. גם לפני שהוא נסע, הם בעיקר היו נפגשים אצל הבית של מאור בגלל שאביו היה תמיד בעבודה והם יכלו לעשות מה שהם רוצים.
"אגם מותק, את מוכנה לצאת?" העיר אותי קולה של אמא. הנהנתי, למרות שלא הייתי אפילו בחצי הכריך. אני חייבת להתרכז, אחרת אני ממש לא אצליח בבחינה היום.
"תגידי, מה קורה לך בשבוע האחרון? את מרחפת קצת. מה קרה?" שאלה אמא כשהתחלנו לנסוע לעבר התיכון. כרגיל היא חקרנית.
"כלום." שקרתי. "או שאני לא יודעת מה קורה לי," הוספתי כדי לרכך את השקר.
"את רוצה להישאר בבית היום? אני לא חושבת שכדי שתעשי את הבחינה היום, את לא מרוכזת בכלל." הציעה אמא והסתכלה עלי דרך המראה שלה מקדימה.
"הכול בסדר, אמא." חזרתי ואמרתי. ידעתי שאני לא אצליח לשכנע אותה לעולם.
"אם הכול בסדר, אז למה אמרת שאת מוכנה ולא סיימת חצי כריך ולא שתית מן השוקו? אם הכול בסדר, אז למה הייתי צריכה להעיר אותך מהחלומות שלך כי מהרנו? בדרך כלל את קמה מאוחר ומתארגנת מהר. לא שמעתי היום לא 'תנו לישון עוד קצת' קמת ישר ורחפת לעולם שלך. את לא שמה לב לכל זה? את ילדה נבונה וחכמה, ואני דואגת לך." אמרה אמא.
"אויש, אמא תעשי טובה. אני כבר לא ילדה קטנה של אמא. ועכשיו, ביי! נתראה אחר הצהריים!" אמרתי בעצבנות ומהרתי לברוח מן המכונית לעבר עמית וחן.
פו, ניצלתי, אבל לא לתמיד….

•חן•
"תגידי, את משוגעת? הצלצול היה לפני עשרים דקות! חיכינו לך פה כמו חברות נאמנות. מסתבר שהחברה שלנו הפכה לחילזון!" מלמלה עמית כשרצנו לעבר הכיתה. השעה הייתה תשע. השיעור התחיל בשמונה ארבעים וחמש.
"לא דייקת, פספסת בחמש דקות לגבי הצלצול." מלמלתי בגיחוך, אבל עמית לא שמעה אותי כי היא הייתה עסוקה מדי בלרוץ לעבר הכיתה ביחד עם אגם. אח, איזה חברות טובות שמחכות לי ומקשיבות לי בחרתי לעצמי….
"חן, עמית ואגם. אני באמת מופתעת. מה עכשיו? נראה לי שנגמרו הרעיונות לתירוצים שאתן בודקות באינטרנט." אמרה המורה בציניות.
"את לא מצחיקה בכלל. מה נעשה איתך? אפילו ליצן יותר טוב ממך." נפלט לי. אופסי. נכון, אני הילדה של ההורים שלי ואני טובה בלימודים ואני ממש לא כמו עמית, אבל לפעמים מותר לי קצת לא לציית לכללים.
כל הכיתה צחקה, עמית ואגם שתקו, המורה הסתכלה עלי אדומה. כבר דמיינתי את היד שלה שמצביעה לעבר דלת הכיתה, הסימן שלה שהולכים למנהל.
"קדימה חן, ישר למנהל. פגישה נעימה." אמרה המורה ואני התקדמתי לעבר הדלת.
יופי, בדיוק בזמן, פגישה עם המנהל. באמת היו לי כמה דברים ליישב איתו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו…