שקט בבית, צפירת מכונית עצבנית מלמטה גורמת לי לפתוח עין מנומנת, להסיט מעט את הוילון ולהיזכר בימים שהייתי קם בשעות הבוקר המוקדמות מציוץ הציפורים, הימים שהיתה עבודה, אהבה והיה בשביל […]
זה רק סיפור קצר; אני לא יכול לתאר בו את יופייה ממיס העיניים של הדמות בה אני שוזף את עיני בעודי מספר לכם עליה. זה רק סיפור קצר; אין ביכולתי […]
איך אפשר להסביר מה זה להתאהב? כשכל הגוף מתמלא בחום בלתי מוסבר, הלב פועם ושום דבר אחר לא משנה. את היילי הכרתי באותו קיץ במחנה, אני הייתי בן שש עשרה, […]
האוטובוס נעצר בתחנה הסופית, “כולם לרדת” הכריז הנהג. היא ירדה אחרונה, שערה הזהוב התנפנף אל מול הרוח המדברית החמה שעכשיו קיבלה את פניה. השלט הישן בכניסה קרא באותיות גדולות “ברוכים […]
גברת עמר אהבה את אלוהים, יש שיגידו יותר מכולם. בכל ערב שישי הייתה מנקה ומסדרת את הבית לקראת השבת, מצחצחת כל פינה, אלוהים מעריך ניקיון חשבה לעצמה. מיד בסיום הנקיונות […]
בגיל עשרים וחמש הייתי על גג העולם, ובגיל שלושים בתחתיתו. אחרי הצבא עשיתי כמנהגם של רבים מבני גילי ויצאתי אל העולם הגדול, דרום אמריקה קראה לי, ובמשך מספר חודשים חרשתי […]
והאהבה שלך אליי הייתה כמו סיגריה, אהבה שנותנת לך הרגשה טובה כשיש אותה, אהבה שאתה תתמכר ממנה תוך כמה נשימות ממנה, נשימות מתוקות של הרגשה שאין כמותה ואתה לא תצליח […]
"את ממש בעולם משלך" לאה אמרה לי, "אני מניחה ששתינו" עניתי לה. בזמן האחרון התחברנו מאוד, כנראה בגלל שאנחנו כל הזמן אחת ליד השניה . בהתחלה והאמת עד עכשיו לא […]
צלצול מתכתי של פעמון מילא את הבית. החשתי צעדיי ומיהרתי לראות מי בדלת. הסטתי הצדה את המנעול העליון, סובבתי את המנעול התחתון – אישה מבוגרת שמתגוררת בגפה תמיד צריכה להיזהר. […]
באותו מרכז מסחרי קטן ברמת אשכול בפינה קטנה החבויה מעיניהם של העוברים ושבים התעורר עכשיו דוד, שק השינה שקיבל מכמה חברה חבדניקים כיסה את גופו הרזה , קרטון גדול של […]
כבר כמה זמן שזה לא הולך, משהו מת, נכבה, לא קיים יותר. האהבה שלו שאותה חשב שלעולם לא יאבד פתאום הפכה לרוטינה משעממת, שגרה, חוסר תשוקה. נשמע מוכר? ככה זה […]
היא שכבה שם, זיעה קרה יורדת במורד גבה, בחוץ הגשם לא הפסיק נראה זה היה כאילו לעולם לא יפסק. היא ידעה שכבר לא יחזור, היא הסתכלה החוצה מן החלון אל […]
טיפות הגשם נקשו בעדינות על תקרת הקרוואן, מכורבל בתוך שמיכת צמר גדולה הוא התעורר לעוד בוקר גשום בין ההרים של מונטנה. אם מישהו היה אומר לו שהוא הולך לגור בתוך […]
צעד ועוד צעד, ואז עוד אחד, כבר שנתיים שהוא מתאמן לקראת הטיפוס הזה. עכשיו זה קצת מרגיש שכל החיים הובילו אותו לשם, להרים, לפסגות מושלגות ומצוקים. תמיד הוא אהב את […]
מגפי בוקרים גבוהות מתחת למכנסי ג'ינס קרועים וחולצה משובצת שמקופלת בדיוק עד המרפקים, ג'ון יצא באותו בוקר מהבניין בשיכון ד. האמת שקראו לו משה אבל כל החברים מהשכונה נתנו לו […]
כשקיבל את ההודעה הוא ישב בבית קפה קטן באחת משכונותיה העתיקות של מילאן, הוא אהב לשבת שם, אף אחד לא ידע מיהו או מאיפה בא. הטלפון הנייד זמזם אחרי אולי […]
בחשיכה הוא יושב, על ספסל ישן בגינה הציבורית, רוב שעותיו מאוחרות הן, לבוש בחליפה שחורה ונקיה למשעי. הפעם זה אדון גורדון, הוא כבר לא יחזיק מעמד הלילה, הגרורות הגיעו לכל פינה אפשרית בגופו וצריך להעביר אותו אל הצד השני. ככה נראים ימיו, מרביתם מלאים באנשים מבוגרים שחייהם מגיעים לקיצם, מידי פעם באים אלו שזמנם הוקדם, התנגשות מכוניות, מחלה חשוכת מרפא או אנשים שחרצו את גורלם בעצמם. בכל פגישה מחדש עולות אותן השאלות, מי אתה? מה קרה? למה אתה כאן? בבקשה אולי תיתן לי עוד קצת זמן? בבקשה? ובכל פעם יושב הוא בסבלנות ומסביר, שזהו, כאן זה נגמר ושאי אפשר עוד קצת זמן והגיע הזמן ללכת, שהוא רק ממלא את משימתו. מעולם לא בחר את תפקידו, הוא יצירה של אין סוף, של זמן ומרחב. ותמיד כששאלותיהם נענות, כשההבנה מחלחלת, עולה חיוך קטן של השלמה, של קבלה. כשנכנס לביתו של מר גורדון באותו לילה, שום שאלות לא נשאלו, שום בקשות או תחנונים, רק חיוך קטן של קבלה, של אנחת רווחה, שסוף סוף הגיע הזמן ללכת.
כבר שנתיים שאני לא מצליח לכתוב כלום, ערימות של בקבוקי וויסקי ריקים ממלאים עכשיו את מה שהיה פעם חדר העבודה. דירה קטנה בפלורנטין וחתול, מי צריך יותר מזה. בפיצוציה הקטנה […]
נשמתה לראשונה שייכת לה. היא לא נותנת את כל כולה לאחרים. היא אמנם בצד, עם דמעות בעיינים וחתכים בגוף (מזה שנים שלא), ואף לא אחד באמת חושב מה קורה איתה […]
שני גברים ישבו על גדת הנהר, כמנהגם. הזרם נע בשלווה מופתית, האוויר היה צלול וטהור, וניכר היה ששעת הדמדומים הולכת ומתקרבת. מזמוריהן של עופות השמיים הנחים בחיק העצים התחלף, מזה […]
להרוג את שניהם אני צריך להרוג אותם, את שניהם, ידעתי. ההוראה ניתנה לי מלמעלה, ולא היתה לי האפשרות לערער. הרי זה מה שאני, זה מי שאני וככה זה – להרוג […]
הירח כבר לא שמח והעננים גם הם בוכים, את השמש בקושי רואים מאז שהאפור תפס מקום. הירוק השחיר והחום התייבש, נסדק. השברים הם לא רק אצלי בלב, הם בכל העולם. […]
גבוה. כה גבוה הבניין, ואני ממש על הקצה. לטפס ברגל את כל זה, כשאין מעקה, סחט ממני את כל הכוחות. זה היה טיפוס מפרך וכואב, אבל כמו לטפס על הר […]
כל אחד ואחת מאיתנו יש לו את פסקול חייו. השירים והמוסיקאים עליהם גדלנו ואותם שמענו , לפחות בתחילה, כמאזינים "שבויים" בבית הורינו או בבית סבא וסבתא שלנו. אם תשאלו את […]
אחד. שניים. שלושה. ארבע צעדים. נשימה. עמדתי קצת מרחוק, הסתכלתי על כולם. גופות מושלמות בעולם מחורבן. עשיתי עוד צעד. ועוד צעד. והנשימה נהיית כבדה. נראה לי ששכחתי משהו. זה המשאף. […]
את דוויד הכרתי במועדון חשוך, בין עשן הסיגריות האופף הוא עמד שם מעבר לבר. מסתכל לעברי, מנסה להבין אם אני יפה גם באור. בודק איך נוכל להפגיש מבטים, נועץ חזק […]
היא רגישה. אוי אלוהים כמה שהיא רגישה. זו החולשה הכי גדולה שלה. לפעמים אני חושבת שהיא עדינה מדי לעולם הזה.. שקצת קשה לה מידי. היא בוכה הרבה. בכיינית כזו. היא […]
ההמתנה בתור א-דרימל (*) (מנוקד: א' בפתח – שווא וחיריק) די צפוף אפשר לומר. וגם חם. מחניק. הכיסאות מפלסטיק. אדומים ? כתומים ? דהויים !! לא כולם יושבים. מי שעומד […]
"אפשר להיות כבר מקובלת?" שאלת השאלות לא? מי לא היה רוצה להיות מקובל? מי לא היה רוצה להרגיש בטופ? ובנינו.. מי לא חיפש באינטרנט איך להיות מקובל? איך לגרום לאנשים […]
העיר הלכה לישון ומסך החושך ירד עליה ואני לא יודעת איך אוכל לחזור הביתה. אני מפחדת למה למה הייתי כל כך טיפשה הייתי צריכה להקשיב לאימא. בסדר אני צריכה להתאפס […]
