נכון שאני כזאת בנאדם מחורבן? אני מקנאה בכולם וכועסת על כולם, אני שונאת את כולם ומזלזלת בכולם, אני משקרת לכולם ומסתירה דברים מכולם, אני מעצבנת את כולם ומרחיקה ממני את […]
החיים חמקמקים. חמקמקים כמו סבון ביד של פעוט. חמקמקים כמו נוצה ברוח. חמקמקים כמו קשת בענן. ושבירים. החיים הם גם נורא שבירים. שבירים כמו הכוסות זכוכית האלה, שנשברות למיליוני רסיסים […]
"אז מה שלומך?" היינו שתינו בחדרון הקטן עם השלט השנוא: "חדר 16", וכשאני אומרת שתינו אני מתכוונת אליי ואליה, אפרת, המפגרת הסוציאלית התורנית שנשלחה לחקור אותי. אני שכבתי על הספה, […]
"אז מה לעזאזל זה הרגע הכי גרוע של החיים שלך?" היא שאלה. "מה יותר גרוע מכל זה?" "זה… כשהייתי מאושפזת, איתי בחדר היה ילד קטן שקראו לו נועם, הוא היה […]
"זה לא הרגע הכי רע בחיים שלי." אמרתי. "נשאר לך ניחוש אחד." "זה היה כשיאיר מת." היא אמרה. הסתכלתי עלייה, ישר בתוך העיניים. "לא." לחשתי. "תספרי לי מה היה שם." […]
"רגע, אז את אומרת שהרגע הכי טוב בחיים שלך היה כשאחותך נולדה?" היא שאלה בהלם. "כן. עד עכשיו, בכל אופן." עניתי. "איזה חיים עלובים יש לך!" היא אמרה, הדגישה כל […]
על הדלת היה שלט קטן שכתוב עליו: "חדר 16". ידעתי שאני צריכה להיכנס לחדר הזה עכשיו, ושהולכת לחכות לי בפנים מפלצת קטנה מאחורי שולחן עבודה גדול, ובכל זאת קיוויתי שאני […]
"אני יודע," אמר לי צ'ארלי כששכב על מיטת הברזל בחדר הניתוח, שנייה לפני שהורדם, "שאני לא יוצא מפה." "לא…" לחשתי. הרגשתי כאב כזה שלא הרגשתי מעולם – והרגשתי הרבה כאב […]
"גם את קבלת מכתב מהבית חולים?" שאל צ'ארלי בשבוע השלישי לחופש, כשהיינו בספרייה. "כן, בדיקה חוזרת." אמרתי בביטול. "אן." הוא היה רציני, "אני משתין דם." הרמתי את עיניי אליו. "זה […]
שש פעמים בחופשה מצאתי את צ'ארלי עם החולצה השחורה של לקוסט ותיק על הגב, ישוב על הגדר בחזית הבניין כשאני יורדת, מכריז שהיום יוצאים לטיול. הוא אף פעם, למרות התחנונים […]
כל הבניינים בשכונה נראים אותו דבר וכל הדירות בנויות באותה צורה, ככה שלהיכנס לבית של צ'ארלי היה כמו להיכנס לבית שלי. מצד שני, בניגוד מוחלט לבית שלי, בבית של צ'ארלי […]
נכנסנו קודם לבית שלי. "גם אני גר בקומה שלישית." אמר צ'ארלי כשלחצתי על הכפתור במעלית. אני נכנסתי לבית ועמדתי לפני הדלת, צ'ארלי עמד מאחורי, כמו ילד קטן שנכנס לאולם אירועים […]
"צ'ארלי," אמרתי לו בבוקר יום המחרת, אחרי שסיימנו לדבר על כל הדברים הרגילים כמו האוכל, מזג האוויר, הרופא עם הפלולה וכאלה. "מחר היום האחרון." הייתי דיי מבועתת כשאמרתי לו את […]
"מה שעשית עכשיו היה לקחת על עצמך אשמה טיפשית ולייסר את עצמך במשך כל הבוקר בלי שום סיבה נראית לעין. אני פגשתי אותך בבית חולים, במחלקה אונקולוגית (סרטן) וידעתי לפי […]
(צפוי מאוד….) "צ'ארלי!" לחשתי. הוא שמע את לחישתי מבעד למוזיקה הרמה, הסתובב במהירות והמנגינה נפסקה באחת. בלי מילים הסתובבתי לחדר שלי ובלי מילים הוא עקב אחרי. בלי מילים טיפסתי על […]
אחרי שכל הרופאים שהתגודדו סביבי התפזרו, נכנס צ'ארלי. "אז כמה זמן נשאר לך לחיות?" שאל בבדיחות. "חצי שעה, לשמחתך." עניתי בצחוק. "אז מה הם אמרו לך?" הוא הרצין ושאל. "אני […]
האישה הזאת כל – כך דומה לצ'ארלי, אין מקום לטעויות. "אמא שלך…" לחשתי בהפוגה שעשה, אבל הוא המשיך לנשק, גם כשהיא נעצרה לידינו. נראה שהנוכחות של אמא שלו לא השפיעה […]
"אז תגידי, למה לא סיפרת להם עליי? למה לא סיפרתי להם שאת חולה?" שאל צ'ארלי. פתחתי את פי לענות לו אבל הוא שם לב ואמר: "לא, חכי, בואי נעבור לספות […]
"אני הראשון שלך?" שאל צ'ארלי אחר כך. "וואוו, אני, אני לא מוכנה…" נרתעתי. "לא, לא כזה ראשון…" צחק צ'ארלי, "החבר הראשון." הסביר, ואני נרגעתי. "כן," אמרתי, "ואני הראשונה שלך?" "לא." […]
התעוררתי באמצע הלילה למשמע מוזיקה חלשה. זו הייתה מנגינה עצובה, מינורית כזאת, שגרמה לי להתחיל לחשוב מחשבות דיכאוניות על החיים בכלל ועל החיים שלי בפרט. נראה שאף אחד לא שם […]
צפינו באיזו קומדיה ששידרו במסדרון. גיליתי שלבחור הזה קוראים צ'ארלי. בסוף הסרט, כולם התפזרו, נשארנו אני והוא, ישובים על כיסאות גלגלים זה לצד זה. "תספרי לי את הפאדיחה הכי גדולה […]
"נו, אז איך קוראים לו?" זו הייתה השיחה הראשונה עם החברה הכי טובה שלי, ג'סי, ביום הראשון לכיתה י'. "איך קוראים למי?" שאלתי, לא הבנתי על מי היא מדברת. "לחבר […]
