הסיפורים של The One That Got Away
נתחיל מהסוף. הסיבה העיקרית שבגללה אני שונאת סרטים היא האורך שלהם. אני פשוט לא טובה בלשבת באותו מקום שלושה ימים (חמישים דקות, אבל מי סופר). אבל רגע, עכשיו ברצינות, שעה […]
נכון שאני כזאת בנאדם מחורבן? אני מקנאה בכולם וכועסת על כולם, אני שונאת את כולם ומזלזלת בכולם, אני משקרת לכולם ומסתירה דברים מכולם, אני מעצבנת את כולם ומרחיקה ממני את […]
הלשון הייתה מאוד כעוסה אחרי ההשפלה שעברה. "אני עוד אנקום…" מלמה לעצמה בפרץ של רשעות. ואז הצייד התעורר. החלום היה מטריד, זה נכון, אבל רוחו הייתה כל כך טובה שהוא […]
כן, אף אחד מהנתינים לא הצליח להפסיק את כאבי הראש של המלך המסכן. ויום אחד, נכנס לחדרו של המלך צייד צעיר עם מכנסיים קרועות מהעבודה ביער, כשעלים בשערו, אדמה על […]
היה הייתה ארץ רחוקה ולא אמתית בכלל ובה ממלכה בדיונית לחלוטין. הממלכה הבדיונית הייתה הממלכה הכי גדולה שבארץ הלא אמתית. היא זכתה לתואר הזה בעיקר בגלל שהיא הייתה הממלכה היחידה. […]
החיים חמקמקים. חמקמקים כמו סבון ביד של פעוט. חמקמקים כמו נוצה ברוח. חמקמקים כמו קשת בענן. ושבירים. החיים הם גם נורא שבירים. שבירים כמו הכוסות זכוכית האלה, שנשברות למיליוני רסיסים […]
"אז מה שלומך?" היינו שתינו בחדרון הקטן עם השלט השנוא: "חדר 16", וכשאני אומרת שתינו אני מתכוונת אליי ואליה, אפרת, המפגרת הסוציאלית התורנית שנשלחה לחקור אותי. אני שכבתי על הספה, […]
"ילדים שלי!" היא אמרה, "אני אוהבת אתכם כל כך!" הם ישבו כולם על הספה, היא וארבעת ילדיה, וצפו בסרטים מצוירים. היא ישבה בניהם, וכשאמרה את זה פרשה את ידיה וחיבקה […]
"אז מה לעזאזל זה הרגע הכי גרוע של החיים שלך?" היא שאלה. "מה יותר גרוע מכל זה?" "זה… כשהייתי מאושפזת, איתי בחדר היה ילד קטן שקראו לו נועם, הוא היה […]
"זה לא הרגע הכי רע בחיים שלי." אמרתי. "נשאר לך ניחוש אחד." "זה היה כשיאיר מת." היא אמרה. הסתכלתי עלייה, ישר בתוך העיניים. "לא." לחשתי. "תספרי לי מה היה שם." […]
"רגע, אז את אומרת שהרגע הכי טוב בחיים שלך היה כשאחותך נולדה?" היא שאלה בהלם. "כן. עד עכשיו, בכל אופן." עניתי. "איזה חיים עלובים יש לך!" היא אמרה, הדגישה כל […]
שלום לכם! אתם לא מאמינים כמה התגעגעתי אליכם! לכל אחד ואחד מכם! ברצינות! בחיים לא חשבתי שאני יגיד את זה, את האמת, כשעזבתי לפני שבועיים בכלל לא חשבתי עליכם. ופתאום, […]
על הדלת היה שלט קטן שכתוב עליו: "חדר 16". ידעתי שאני צריכה להיכנס לחדר הזה עכשיו, ושהולכת לחכות לי בפנים מפלצת קטנה מאחורי שולחן עבודה גדול, ובכל זאת קיוויתי שאני […]
שלום לך, איש קטן. יושב לך בבית וחושב שיש לך חיים נורא דפוקים, גרועים, עצובים, מעצבנים, קשים, הרוסים, טפלים – וזו רק רשימה חלקית של תיאורים, בוודאי. חושב שהעולם שונא […]
42. 42, זה התשובה, לא משנה מה השאלה: -"מה קורה?" ~"42." -"מה אתה עושה?" ~"42." -"אתה בעד או נגד הכיבוש?" ~"42." למעשה, 42 עונה גם על שאלות מדעיות ופילוסופיות: -"למה […]
לפעמים אני חושבת שהמטרה היחידה שלי בעולם הזה היא לעבוד. לפעמים, כשהסמרטוט בידי והדלי לידי אני חושבת על המירוץ הבלתי נגמר והבלתי נסבל והבלתי אפשרי הזה. אני חושבת על כל […]
"אני יודע," אמר לי צ'ארלי כששכב על מיטת הברזל בחדר הניתוח, שנייה לפני שהורדם, "שאני לא יוצא מפה." "לא…" לחשתי. הרגשתי כאב כזה שלא הרגשתי מעולם – והרגשתי הרבה כאב […]
"גם את קבלת מכתב מהבית חולים?" שאל צ'ארלי בשבוע השלישי לחופש, כשהיינו בספרייה. "כן, בדיקה חוזרת." אמרתי בביטול. "אן." הוא היה רציני, "אני משתין דם." הרמתי את עיניי אליו. "זה […]
שש פעמים בחופשה מצאתי את צ'ארלי עם החולצה השחורה של לקוסט ותיק על הגב, ישוב על הגדר בחזית הבניין כשאני יורדת, מכריז שהיום יוצאים לטיול. הוא אף פעם, למרות התחנונים […]
כל הבניינים בשכונה נראים אותו דבר וכל הדירות בנויות באותה צורה, ככה שלהיכנס לבית של צ'ארלי היה כמו להיכנס לבית שלי. מצד שני, בניגוד מוחלט לבית שלי, בבית של צ'ארלי […]
נכנסנו קודם לבית שלי. "גם אני גר בקומה שלישית." אמר צ'ארלי כשלחצתי על הכפתור במעלית. אני נכנסתי לבית ועמדתי לפני הדלת, צ'ארלי עמד מאחורי, כמו ילד קטן שנכנס לאולם אירועים […]
"צ'ארלי," אמרתי לו בבוקר יום המחרת, אחרי שסיימנו לדבר על כל הדברים הרגילים כמו האוכל, מזג האוויר, הרופא עם הפלולה וכאלה. "מחר היום האחרון." הייתי דיי מבועתת כשאמרתי לו את […]
"מה שעשית עכשיו היה לקחת על עצמך אשמה טיפשית ולייסר את עצמך במשך כל הבוקר בלי שום סיבה נראית לעין. אני פגשתי אותך בבית חולים, במחלקה אונקולוגית (סרטן) וידעתי לפי […]
(צפוי מאוד….) "צ'ארלי!" לחשתי. הוא שמע את לחישתי מבעד למוזיקה הרמה, הסתובב במהירות והמנגינה נפסקה באחת. בלי מילים הסתובבתי לחדר שלי ובלי מילים הוא עקב אחרי. בלי מילים טיפסתי על […]
אחרי שכל הרופאים שהתגודדו סביבי התפזרו, נכנס צ'ארלי. "אז כמה זמן נשאר לך לחיות?" שאל בבדיחות. "חצי שעה, לשמחתך." עניתי בצחוק. "אז מה הם אמרו לך?" הוא הרצין ושאל. "אני […]
"ההורים שלי…" מלמלתי, "הם לא רגילים." צ'ארלי הסתכל עליי, מבטו רציני. "אמא שלי עיוורת. לי זה לא נראה כזה נורא כי אני רגילה, אבל אנשים נורא מתרגשים מזה. בגלל זה […]
האישה הזאת כל – כך דומה לצ'ארלי, אין מקום לטעויות. "אמא שלך…" לחשתי בהפוגה שעשה, אבל הוא המשיך לנשק, גם כשהיא נעצרה לידינו. נראה שהנוכחות של אמא שלו לא השפיעה […]
"אז תגידי, למה לא סיפרת להם עליי? למה לא סיפרתי להם שאת חולה?" שאל צ'ארלי. פתחתי את פי לענות לו אבל הוא שם לב ואמר: "לא, חכי, בואי נעבור לספות […]
יאוש, צער, עצב, חולשה, אני לא יודעת על מה לחשוב שעה שאני צועדת במסדרונות בית החולים המוכרים לי כל כך, בחיפוש אחר אהוב ליבי, שמאושפז פה לפני ניתוח. אני מוצאת […]