הסיפורים של Tharkun
גברת עמר אהבה את אלוהים, יש שיגידו יותר מכולם. בכל ערב שישי הייתה מנקה ומסדרת את הבית לקראת השבת, מצחצחת כל פינה, אלוהים מעריך ניקיון חשבה לעצמה. מיד בסיום הנקיונות […]
בגיל עשרים וחמש הייתי על גג העולם, ובגיל שלושים בתחתיתו. אחרי הצבא עשיתי כמנהגם של רבים מבני גילי ויצאתי אל העולם הגדול, דרום אמריקה קראה לי, ובמשך מספר חודשים חרשתי […]
בכל בוקר מתעורר אדון מיאמוטו ממיטתו בשעה ארבע בדיוק, בחוץ שקט עכשיו והוא יושב במשך חמש עשרה דקות שבהן הוא שותה תה וקורא את עיתון הבוקר, מזג האוויר קריר ברחוב […]
בגוף מכווץ הוא עמד מעל הקבר הטרי, בסך הכל בן שמונה, סביבו אנשים בכיפות לבושים בשחור ובמרכז שוכב אביו, רק שעכשיו אי אפשר כבר לראות אותו הוא עטוף בטלית נקייה. […]
סתם עוד יום של נסיעה ברכבת, שום דבר מיוחד, הכרטיסן עובר כדרכו ובודק את הנוסעים, הזקן בשורה הראשונה מריח כמו סיגריות, הבחור הצעיר מאחוריו מזיז את ראשו לקצב המוזיקה שבתוך […]
באותו מרכז מסחרי קטן ברמת אשכול בפינה קטנה החבויה מעיניהם של העוברים ושבים התעורר עכשיו דוד, שק השינה שקיבל מכמה חברה חבדניקים כיסה את גופו הרזה , קרטון גדול של […]
במרכז המסחרי הישן בשכונת רמת אשכול עוד נותרו כמה חנויות. מספרה קטנה, החנות של מכלוף הירקן ועוד כמה. ביניהם ניצב לו שלמה והפלאפל הקטן שלו שכבר עומד איתן כמעט שלושים […]
אחת לפנות בוקר והטלפון מצלצל, מי זה יכול להיות בשעה כזאת? אף אחד אחר לא יכול להתקשר אליו בשעה כזאת. ההורים שלו נפטרו לפני שנים ואין בחייו אף קרובי משפחה […]
רכב אדום קטן עשה את דרכו בשביל המתפתל אל בין ההרים, השמש זרחה על העמק, מביאה חום ביום הראשון של האביב אחרי חורף ארוך, ממיסה את שאריות השלג האחרונות. עצים […]
ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה ככה היא מעבירה כבר ארבע שעות של שעמום. זה חתיך מדי זה מכוער מידי, ההוא נראה קצת סוטה. ככה זה היום, כמו תפריט במסעדה, רק תבחרי […]
כבר כמה זמן שזה לא הולך, משהו מת, נכבה, לא קיים יותר. האהבה שלו שאותה חשב שלעולם לא יאבד פתאום הפכה לרוטינה משעממת, שגרה, חוסר תשוקה. נשמע מוכר? ככה זה […]
היא שכבה שם, זיעה קרה יורדת במורד גבה, בחוץ הגשם לא הפסיק נראה זה היה כאילו לעולם לא יפסק. היא ידעה שכבר לא יחזור, היא הסתכלה החוצה מן החלון אל […]
טיפות הגשם נקשו בעדינות על תקרת הקרוואן, מכורבל בתוך שמיכת צמר גדולה הוא התעורר לעוד בוקר גשום בין ההרים של מונטנה. אם מישהו היה אומר לו שהוא הולך לגור בתוך […]
צעד ועוד צעד, ואז עוד אחד, כבר שנתיים שהוא מתאמן לקראת הטיפוס הזה. עכשיו זה קצת מרגיש שכל החיים הובילו אותו לשם, להרים, לפסגות מושלגות ומצוקים. תמיד הוא אהב את […]
מגפי בוקרים גבוהות מתחת למכנסי ג'ינס קרועים וחולצה משובצת שמקופלת בדיוק עד המרפקים, ג'ון יצא באותו בוקר מהבניין בשיכון ד. האמת שקראו לו משה אבל כל החברים מהשכונה נתנו לו […]
כשקיבל את ההודעה הוא ישב בבית קפה קטן באחת משכונותיה העתיקות של מילאן, הוא אהב לשבת שם, אף אחד לא ידע מיהו או מאיפה בא. הטלפון הנייד זמזם אחרי אולי […]
בחשיכה הוא יושב, על ספסל ישן בגינה הציבורית, רוב שעותיו מאוחרות הן, לבוש בחליפה שחורה ונקיה למשעי. הפעם זה אדון גורדון, הוא כבר לא יחזיק מעמד הלילה, הגרורות הגיעו לכל פינה אפשרית בגופו וצריך להעביר אותו אל הצד השני. ככה נראים ימיו, מרביתם מלאים באנשים מבוגרים שחייהם מגיעים לקיצם, מידי פעם באים אלו שזמנם הוקדם, התנגשות מכוניות, מחלה חשוכת מרפא או אנשים שחרצו את גורלם בעצמם. בכל פגישה מחדש עולות אותן השאלות, מי אתה? מה קרה? למה אתה כאן? בבקשה אולי תיתן לי עוד קצת זמן? בבקשה? ובכל פעם יושב הוא בסבלנות ומסביר, שזהו, כאן זה נגמר ושאי אפשר עוד קצת זמן והגיע הזמן ללכת, שהוא רק ממלא את משימתו. מעולם לא בחר את תפקידו, הוא יצירה של אין סוף, של זמן ומרחב. ותמיד כששאלותיהם נענות, כשההבנה מחלחלת, עולה חיוך קטן של השלמה, של קבלה. כשנכנס לביתו של מר גורדון באותו לילה, שום שאלות לא נשאלו, שום בקשות או תחנונים, רק חיוך קטן של קבלה, של אנחת רווחה, שסוף סוף הגיע הזמן ללכת.
כבר שנתיים שאני לא מצליח לכתוב כלום, ערימות של בקבוקי וויסקי ריקים ממלאים עכשיו את מה שהיה פעם חדר העבודה. דירה קטנה בפלורנטין וחתול, מי צריך יותר מזה. בפיצוציה הקטנה […]