הסיפורים של סיפורונת

"על מה את יודעת?" נעצתי בה מבט "על כל הרוחות רפאים וזה.. זה דילג על הדור שלי" חייכתי אל אמא שלי "ברצינות?" והיא ענתה לי "ברצינות". "אוי אמא.." מילמלתי ודמעות […]

הקדמה:אוקיי אז בגלל שכולם עושים סיפורי חיים על עצמם, חשבתי לעשות גם (ואל תעזו לכעוס עליייי!!) אבל יש לי חיים רגילים ומשעממים, כמו של כל ילדה מתבגרת, אבל אצלי זה […]

אני מסתכלת במראה ובודקת אם אני בסדר. אני בסדר. אני נושמת נשימה עמוקה. נראיתי כזאת לחוצה שראו לי את זה על הפנים, הייתי לבושה בשמלה קצרה כזאת ורודה עם נעלי […]

ניסיתי להתקשר אל אדוארד, הוא לא עונה. ניסיתי לשלוח הודעת אסאמאס, הוא לא עונה.האפשרות האחרונה שלי היא שני מקומות אחרונים.קודם כל הלכתי לבדוק במסעדה שהאחים של אדוארד עובדים שם. כשנכנסתי, לא ראיתי אותם ולכן הלכתי למישהו שעבד שם ושאלתי "בריין ודרק עובדים כאן?" העובד צחק "למה את צריכה אותם? הם אמרו שיש להם איזו עבודה חדשה ואני ועוד חבר שלי מחליפים אותם" הינהנתי "אוקיי. תודה" יצאתי משם, אולי אדוארד באמת צדק כשהוא אמר את מה שהוא אמר. עכשיו יש עוד מקום אחד לבדוק בו, מחוץ לעיר.——הלכתי למקום שבו אדוארד פעם גר, המקום היה נטוש לגמריי.הוצאתי את הפאלפון שלי כסימן כניעה בשביל להתקשר לנוי ולספר לה הכל.אבל אז נשמע קול מוכר "את כבר מוותרת?" מאחוריי היה אדוארד, זה ברור."רק אתמול את לא רוצה להסתכל עליי וכבר היום את מחפשת אותי בכל מקום" הסמקתי, הוא ידע שאני מחפשת אותו, כל הזמן הזה.חיבקתי אותו בחוזקה "אוי הייתי כזאת דפוקה" אמרתי ואדוארד חייך אליי "אני זה שהייתי הדפוק כאן. לא הבנתי בכלל על מה רבנו" ואז שנינו צחקנו והפלתי אותו על האדמה ושנינו רק צחקנו. טוב זה לא נראה טוב שאין מסביבנו פרחים או משהו, רק אדמה."המקום הזה נראה מוזר אחריי שעזבתם אותו" אדוארד הינהן "אבל אפשר לשפר אותו" אדוארד חייך ואז הוציא שקיק קטן "מה זה?!" הבטתי בו מופתעת "אני מקבל את זה פעם בשנה ביום ההולדת שלי. קצת אבקה וכל מה שתרצי עכשיו ייתגשם".אדוארד פתח את השקיק והגיש לי אותו. הכנסתי את היד שלי לתוך השקיק הקטן והמגע עם האבקה היה כה נעים "עכשיו תיקחי קצת" עשיתי כדבריו, לקחתי מעט מאוד אבקה וביקשתי בליבי שיצמחו כאן פרחים ואז פשוט הנפתי את ידי והתחלתי לרוץ כדי שהאבקה תתפזר, ואיפושהוא ראיתי אפילו את אדוארד מחייך חיוך ענקי.——פתאום עלו פרחים מכל מיני צבעים, ורוד, צהוב, אדום, איזה צבע בעולם שיש. "איכשהוא ידעתי שזה מה שתבחרי" ואז ציחקקתי "כי אני אמרתי את זה" ואז הרגשתי הכי מאושרת בעולם, הכי, הכי!.

"רייס? מה אתה עושה פה?"רייס חייך חיוך מבויש "אני אה…" ואז כשאדוארד הציץ מאחוריי כתפו הוא הבין שנוי סיפרה לו הכל נכון. "רייס, אתה יכול לצאת שנייה? אני ממש רוצה לאכול ואני אוכל כמו חזיר ולא נעים לי שתראה.." רייס הינהן להבנה ומיד יצא, ולא סתם יצא, יצא החוצה."פסס!" נשמע קולה של נוי ואדוארד הסתובב לראות מי זה "אני יכולה להיכנס?" ואדוארד הינהן ושניהם התחילו לחשוב איך להעיר את ג'וליאנה.——-שפלינגג!נשמע צליל של שפיכת מים, עליי "אההההההההה" צרחתי ואז במטושטש קלטתי שמנסים להשתיק אותי והינהנתי. כשהראייה שלי הסתדרה ראיתי שאדוארד היה מעליי וגם נוי, עכשיו העברתי את מבטי לבגדים שלי שהיו רטובים, מאוד. אדוארד הביט סביבו ונאנח "נצטרך ללכת מכאן ואני אסביר הכל בדרך" אני ונוי הינהנו ויצאנו בשקט משם אחריי אדוארד.——הלכנו בשתיקה עד שאדוארד החל להסביר "פעם בחמישים שנה, אנחנו בעלי הכוחות עושים טקס כזה למשפחתנו ואנחנו בוחרים קורבן" נוי הביטה בו מזועזעת ואני פשוט הפנתי את מבטי, ידעתי שאם אדוארד לא היה שם, היינו הופכות, אני ונוי לקורבן של אליס."אז אתה רוצה לומר לי שהבת דודה המסריחה הזאת שלך רצתה להפוך אותנו לקורבן?!" נוי הביטה בו בכעס ואדוארד נאנח "ככה זה נהוג אצלנו, מי שלא במשפחתנו ומכיר את הסוד על הכוחות, חייב להיות הקורבן". "ומה קורה לקורבן?" שניהם הפנו את מבטיהם אליי לשנייה ואז אדוארד אמר "עושים לו מין שיטפון מוח כזה, אני לא יודע, אף פעם לא עשיתי את זה, ולכן אליס באה לכן כדי לעזור לי". לא רציתי להביט באדוארד ולכן כל הזמן הבטתי או בדרך או הצידה או בנוף של המקום המוזר הזה "איך אליס יודעת שאנחנו יודעות?" שאלה נוי "אלה הם הכוחות שלה. היא יכולה להרגיש כל מי שיש לו ידע על זה" נוי נחרה בבוז "אלה כל הכוחות שלה?!" אדוארד ניענע את ראשו "לא. ממש לא. היא קיבלה גם את הכוח לחיות לנצח, שזה קורה ממש לפעמים והיא קיבלה כוחות כדי להשתמש בהם במלחמה". שתיקה. "יש אפשרות שאנחנו גם נהפוך להיות אתם, זאת אומרת עם כל הכוחות וזה?" הרמתי את מבטי אל נוי, איך יצאה לה שאלה כזאת מין הפה?! ברור שלא!. "בדרך כלל זה עובר בדורות. אבל זה אפשרי, וזאת גם דרך דיי מסוכנת" ענה לה אדוארד. "למה היא מסוכנת?" שאלתי. אדוארד שתק והתעלם מהשאלה שלי "אנחנו מתקרבים לעיר שלכם.. אני.. לא יכול ללכת לשם"  העיר שלכם נשמע לי כבר יוצא דופן, כאילו אף פעם לא הכרנו "טוב תודה" אמרה נוי והתחילה ללכת "את באה ג'וליאנה?" נוי הביטה בי ואני הינהנתי "כן, בטח" התחלתי ללכת אבל אז אדוארד עצר אותי "חכי רגע" הלכתי כמה צעדים אחורה מבלי להסתכל עליו "מה אתה רוצה?". "תסתכלי עליי" הפנתי את מבטי בכוונה "ג'וליאנה. בבקשה". התחלתי לצעוד ואז הרגשתי שמישהו מסובב אותי וישר נפלתי על החזה של אדוארד "להתראות אדוארד" אמרתי והתחלתי לרוץ, לברוח.—–"למה לא הסתכלת עליו כשהוא ביקש ממך?" שאלה אותי נוי כשהיינו קרובות אליי הבייתה "קשה לי להסתכל על רוצח" מילמלתי והרכנתי את ראשי. נוי עצרה ואז עצרה גם אותי "תנסי איתו שוב. מה את יודעת?! עברה כבר שנה! אנשים משתנים ג'וליאנה".נאנחתי "אבל לא אנשים כמו אדוארד". נוי הביטה בי באנחה "ג'וליאנה, אני יודעת שאת עדיין אוהבת אותו, עובדה! רק לא מזמן מי אמרה לי שהיא אמרה שהיא רוצה לחפש אותו?!" ידעתי שהיא כל כך צודקת "אני" מילמלתי."ומה קרה כמה שבועות לפני זה?!" נוי הביטה בי במבט קשוח "הייתי בדיכאון שאני לא רואה את אדוארד הרבה זמן" אמרתי כמו אדוארד."עכשיו יש לך מספיק סיבות?!""אוי נוי, כמה שאת צודקת פשוט לא ייאמן""אז יופי, את תנסי?""אני אחשוב על זה""מעולה"

"את יודעת שזה לא יפה להציץ, נכון ג'וליאנה?" אליס הביטה בי בעיניים שונאות "תקשיבי.. בואי נעשה ככה. אני הולכת, עוזבת בית ספר-" אבל אז היא קטעה אותי כשהתקרבה אליי ממש קרוב "אני מצטערת. אבל אני צריכה אותך לטקס" ואז היא הפנתה את מבטה לנוי והביטה בה בכעס "וגם אותך". הרגשתי איך נוי רועדת מפחד, וגם אני, רעדתי כמו לא יודעת מה."לאיזה טקס?" שאלתי ואליס חייכה חיוך מרוצה והפנתה את מבטה לגבר שעמד מאחורייה "בנות, תכירו את רייס, הוא אמ.. ישמור עלייכן שלא תברחו" ואז היא חייכה חיוך מרוצה "איך את בדיוק תיקחי אותנו אה?!" צעקתי עלייה פתאום ובעטתי בה כך שהיא נפלךה אחורה "נוייייייי!" צרחתי לעברה והיא הבינה שצריך לברוח. התחלנו לרוץ כמו מטורפות, האנשים שהביטו עלינו לא הבינו על מה כל המהומה "אימלה ג'וליאנה! אני פוחדת!" קראה ואז אני החטפתי לה חיוך "כנ"ל אחותי!" צעקתי לה בעוד אנחנו רצות."תפוס אותך רייס!" שמעתי את אליס צועקת לרייס.מי זה רייס? מה הוא חבר שלה?. "נוי!" קראתי לה ואז היא החטיפה לי מבט "עצריייייייייי!" צעקתי ואז שתינו עצרנו בפתאומיות "למה?" שאלה נוי ולא עניתי לה, היא תבין בעצמה.אליס חייכה אליי "אז? את רואה שאת לא יכולה לברוח ממני?". חייכתי אלייה חיוך מרוצה והיא נראתה מופתעת "אני יכולה. אבל איך את יכולה לקחת אותי אם כך תכאיבי לבן דוד שלך" אליס הביטה בי במבט הרגועה שלה, היא התקרבה באיטיות אליי "אני אסביר לך איך" ואז היא החטיפה מבט לרייס ואז הם זרקו משהו עלינו ועצמתי את עיניי.——-"ג'וליאנה! ג'וליאנה!" שמעתי קול מוכר. פקחתי את עיניי באיטיות "מה? איפו אנחנו?" נוי דפקה את ראשה בידה "אוחחח! אליס תפסה אותנו! את מבינה מה זה?!". הבטתי סביבי, היינו במשהו דומה לבית של אדוארד "איפו היא? איפו המסריחה הזאת?!" קראתי אבל אז נפלתי, נוי הביטה בי "את פצועה" חייכתי חיוך מאולץ "נראה לי שגם יש לי רגל אחת שבורה". פתאום הבחנתי ברייס "היי!" נוי צעקה לרייס ורייס התקדם לעברנו "מה אתן רוצות?!" נוי הביטה בו בכעס "היא פצועה" ואז היא הביטה בי. השיער שלי התפזר ושכבתי על הרצפה מרוב כאבים ברגליים "אני לא רופא" נוי הביטה בו עוד יותר בכעס וכמעט התחילה לבכות "תעשה משהו!! היא לא יכולה לזוז!" צרחה.ואז עצמתי את עיניי והשתעלתי כמה פעמיים.——"אליס".אליס הסתובבה "הו! אתה הבהלת אותי!" הוא חייך "לא נורא, מה שלום הטקס?"."אהה בסדר, הכל מעולה""יופי.. אני אמ.. יורד למטה, לאכול?""אההה לא, לא, לא! אהה רייס עושה שם איזה עבודה""אליס אני רעב""אז תבקש מרייס שיוציא לך משהו""אבל למקרר יש קוד זוכרת?""אהה.. כן.. נכון""טוב אני יורד"——–נוי הביטה סביבה. היא בכתה ולא יכלה לסבול את זה יותר "תביא איזה פלסטר משהו!" קראה נוי ואז הבחינה בדמות מוכרת "אני יכולה ללכת לשירותים?" אמרה לפתע ורייס הינהן "ישר ואז שמאלה" נוי קמה וחייכה לעברו "תודה!".אבל היא לא הלכה לשירותים, היא ידעה שמצאה את אדוארד.——"פסססט!" אדוארד נראה מבוהל ומיד הסתובב. נוי עמדה בפתח הדלת והוא נראה המום "מה את עושה פה נוי?!" נוי הביטה בו בבוז "זאת שאלה שאני צריכה לשאול אותך, למה בת דודה שלך כלאה אותנו במטבח, ועוד משאירה את ג'וליאנה פצועה! טוב וגם שבורת רגל" אדוארד מיצמץ, לא מאמין עדיין למה ששמע "ג'וליאנה פה?" נוי הביטה בו "אם חסרת הכרה בשבילך זה פה אז כן". אדוארד החטיף מבט לנוי ויצא מהחדר שהיה בו, למטבח.

להפסיק לחשוב על אדוארד.להפסיק לחשוב. להפסיק, להפסיק, פסיק, פסיק,פסיק.אם לא הבנתם מה אני עושה… אה.. גם אני לא ממש הבנתי, נוי אמרה שזה דיי עוזר להרגעה, אבל עדיין לא הבנתי מה כל כך עוזר בזה.נזכרתי שאמרתי לה, זה לא יצליח! זה לא יצליח! ואז היא אמרה, זה כמו סיגריות, אם את אומרת לעצמך להפסיק אז את מצליחה, טוב זה קשה בהתחלה אבל לא נורא.נוי, הפעם זה לא עוזר. קמתי מהמיטה שלי והבטתי ברחוב שלי שנראה מהחלון. ילדים בני איזה 10-11 שיחקו בחוץ כדורגל, בדרך כלל זה מעצבן אותי, אבל עכשיו, אני רגועה, מנסה להיפטר מכל המחשבות הלא טובות, רק טובות! רק טובות! אבל איך, איך זה אפשרי?!.אני עדיין מאוהבת באדוארד ואוף! כמה שזה נכון! כמה אני רוצה שהוא יהיה שלי, יישאר לידי לנצח, אבל אחריי מה שהוא עשה, אני פשוט רוצה שהאדמה תיבלע אותי מרוב בושה שהייתי חברה שלו.—–"נוי מה את עושה כאן?!" קראתי כשראיתי את נוי עומדת בפתח הדלת ומחזיקה בידה משהו "זה דחוף" אמרה ונכנסה פנימה בלי שהזמנתי אותה להיכנס, לא מנומס מצדי.היא נכנסה והתיישבה על הספה והניחה בידי משהו שהמגע שלו היה מוכר, זאת הייתי השרשרת. "יש לי הרגשה רעה בקשר לאדוארד" אמרה נוי לפתע. הרמתי אלייה את מבטי וראיתי שהיא רצינית "למה את מתכוונת?" שאלתי אותה. "תסובבי את השרשרת" עשיתי כדבריה. מאחור היה כתם דם, עיניי מיהרו לתפוס את מבטה של נוי ולהיות המומה ומזועזעת "את.. את.." נו קמה לעברי ואז התיישבה לידי "אני לא יודעת. אבל אני חושבת שזה הוא האמיתי בחלומות שלך". השתתקתי, הייתי צריכה לספר הכל לנוי עוד הרבה לפני זה. "מה אני אעשה עכשיו נוי?" שאלתי בקול חלוש והיא ניענעה את ראשה "אני לא יודעת.. אני באמת רוצה לעזור לך אבל אני לא מוצאת שום פיתרון" הפעם לא בכיתי, פשוט קמתי לעבר הג'רט שלי, לבשתי אותו והבטתי בנוי "אנחנו יוצאות. עכשיו".—–אני לא יודעת לאן אנחנו הולכות. כנראה לאן שהרגליים שלי מובילות. הלכנו לכיוון בית הספר ושם, השמיים היו שחורים כאילו עכשיו לילה, אבל עכשיו לא לילה, רק אחר הצהריים, אבל פתאום שמעתי קולות של אנשים "בואי!" סיננתי לעבר נוי והיא רצה לעברי "מה?!". "נתחבא ונשמע מה הם אומרים" התחבאנו בתוך החניון של איזה בניין שליד בית הספר והקשבנו להכל, היה שם קול גברי אחד, וקול נשי אחד."אני לא יודעת מה נעשה. הטקס בקרוב והוא אמור להתקיים כאן""למה דווקא כאן?""זה בסדר. תסמוך עליי""איך נמצא את הנערה עכשיו?""בעזרתו, אבל אל תדאג, הוא ישתכנע בקלות""טוב אז אם את יודעת מה לעשות אז מה אני צריך לעשות?""אתה תחפש את הנערה""ברצינות אולי עדיף שאני אחפש אותו""אני אדבר איתו""אוקיי"הבטתי לעבר נוי, שתינו היינו מתוחות על מי הם מדברים, אבל כשהצצתי, ראיתי את אליס, ועוד גבר אחד שעומד לידה עם גלימה שחורה שהסתירה אותו לגמריי, בדיוק כמו שהייתה לאליס."אני מרגישה בה" אמרה אליס ושניהם הביטו במקום שאני ונוי היינו "או-או" אמרנו שתינו פה אחד ולא ידענו לאן ללכת, זה מבוי סתום.

היילי גדלה, וכך גם התוכי שלו היילי נתנה שם, אס.אס גדל והפך לתוכי צבעוני ויפייפה, טוב ו.. הוא פחד לעוף."אמאאאא! אני יוצאת לספרייה עם אס!" קראה היילי ואס קפץ על […]

פתאום חשבתי שראיתי את אדוארד.הוא הלך בשדה הפרחים שעמדתי בו והסתובב סביבי."אדוארד אני מתגעגעת אלייך" שמעתי את עצמי אומרת ואדוארד חייך "גם אני" לחש.התקרבנו זה לזה, הרגשתי את הנשימה שלו […]

עברה שנה.אני כבר עוד מעט אהיה בת 15 ואין לי חבר. אדוארד עבר לגור מחוץ לעיר, רחוק מאוד. וג'ון, מת.בהתחלה כשגיליתי את זה הייתי מזועזעת ולא יכולתי לומר דבר. ואז […]

היה היה פעם תוכי, תוכי קטן, ממש תינוק, תוכי לשני הורים מקסימים ומצחיקים.אך יום אחד, אנשים שתופסים חיות תפסו אותם, והתוכי הקטן נתפס ונפרד מהוריו בלי לומר שלום.לאחר שעות של […]

טלפון 2- פרק 2הטיסה נראתה רגועה, אבל אחריי שעה של טיסה, נשמעו ברקים ורעמים ופתאום הטייס צעק בקולי קולות ברמקולים "מקרה חרום! מקרה חרום!" אליסיה ואלינה נבהלו והתחילו לצרוח מבהלה."לא לדאוג בנות!" קראה לואיז אבל נפלה לאחור ואיבדה הכרה "אמא!" צרחה אלינה ואליסיה נראתה מזועזעת שלא יכלה לדבר."בנות! מהר לכאן!" הבנות כצו אחריי אביהן, ג'ון. הם רצו כדי לקפוץ למטוס שיציל אותם.קודם כל ג'ון הקפיץ את אליסיה שהרגישה בטוחה ומצאה לאבעתם מקום נעים כשנכנסה, לאחר מכן את אלינה שהודתה לאבא שלה בנשיקה, ואז, כשג'ון קפץ שוב, הוא נפל מגובה כה גבוה ונעלם."אבא!!!" צרחו שתיי הבנות. אמא שלהן נפלה במטוס שהתרסק אי שם ביערות הגשם, והבנות נשארו לבד, בלי אמא, ובלי אבא. כשהגיעו חזרה הבייתה, היו צריכות לדאוג לעצמן. אבל לא היה להן כסף לשלם על הדירה ולא היה להם כסף לכלום, ולכן, נזרקו לרחוב, וגדלו בעוני וברעב.הבנות עזרו אחת לשנייה וישנו בלי שמיכת פוך בחורף, על אבנים קרות, והיו חולות מאוד.יום אחד מצא אותן איש עשיר מאוד ואמר להן "אתן תהיו לי משרתות בבייתי. אני אאכיל אתכן ואלך איתכן לרופא, סכום על עבודתכן, מה דעתכן?" הבנות החיוורות וגוועות מרעב הינהנו באיטיות והעשיר הוציא נקניקיה בלחמנייה והתחיל לכל מול הבנות האומללות "בבקשה… תן לנו אוכל" התחננה אלינה והעשיר ירק לעברה. "מה פתאום?! אוכל רק פעם ביום!" והגיש להם דייסה קרה. הן סיימו מהר את הדייסה והתחילו לעבוד, בעוד הן גוועות מרעב וחולות קשה מאוד.

אהבה ממבט אחרון- פרק 40"ספרי לי הכל,מההתחלה ועד הסוף" נאנחתי והבטתי בעיניים היפות של נוי "ג'ון ליווה אותי אליי הבייתה, ואז פגשנו באדוארד, שהתחיל להחטיף לג'ון, פתאום, וג'ון התחיל להזחיר לו.. ו.. ו.." פרצתי בבכי ונוי מיהרה לנחם אותי "איזה מגעיל האדוארד הזה! הוא חושב שאם הוא יהיה אלים ובוגד הוא יצליח למשוך את ליבך?! חוצפן!" היא ליטפה את ראשי בעדינות וברכות, בעוד אני בוכה, ובוכה.ישבנו כאן, אני, נוי, ההורים של ג'ון, וההורים שלי, בבית החולים, מחכים למידע על ג'ון.אני חיכתי יותר מאשר כולם, הייתי לחוצה והתפללתי שלא קרה לו כלום, ואז הרופא יצא, ועל פניו נראו בשורות רעות.——"צר לי להודיע לכם" הרופא הפנה את מבטו לשני הוריו של ג'ון "שבניכם נפגע קשות, הוא שבר את רגלו הימנית, אבל לא שבר כל כך קשה, ויש לו פציעות קשות ביותר, אין לי יותר מידע, אני מצטער" עכשיו צצו לי דמעות בעיניים. הכל בגלל אדוארד המשוגע הזה. פרצתי בבכי "אל תבכי, ילדתי, הוא לא ימות, הוא חזק והוא יבריא" הרופא חייך אליי ואני הרמתי את מבטי אליו "זה בטוח?" ניגבתי את דמעותיי "100 אחוז" הינהנתי להכרת תודה והרופא חזר לחדר הבדיקות שבו היה ג'ון.——-בתוך תוכי, משהו עדיין אהב את אדוארד. הוא אכן עשה זאת למעני, לא בגלל שסתם התחשק לו, זה היה מתוך קנאה, אבל לפתע נזכרתי במפגש שלנו אחד שהוא סיפר לי משהו:"תגיד.. אמ.. ואם מישהו יתאהב בי.. מה תעשה?" ישבנו שנינו על ספסל בגן המשחקים, כשאדוארד ליטף את שערי "לכוחות המיוחדים שלי יש אפשרות להרוג מישהו תוך מכה אחת, אבל רק פעם בחיים שלי, והשני שיתאהב בך, זה מה שיקרה לו".אני זוכרת שצחקתי אז ואמרתי שהוא? יהרוג מישהו?! נו בטח! רק בחלומות!. אבל עכשיו הייתי בטוחה, אדוארד הרג את ג'ון, פרצתי בבכי, אבל הבכי לא יעזור כאן, לא יעזור.———אחריי זה הלכתי אליי הבייתה, בעוד ההורים שלי הולכים לצידי, וכולנו שותקים, אני חושבת על ג'ון ועל הגורל האכזרי שאדוארד הציב לו.עכשיו, כל מה שרציתי לעשות זה לברוח, למיטה שלי, ולהישאר שם, לנצח.

"נוי!" לחשתי לעברה והיא הפנתה את מבטה אליי "מה?!" לחשה."אנחנו חייבות ללכת" הבטתי לעבר אליס שהתקרבה אלינו יותר ויותר "עכשיו!" והתחלתי לגרור את נוי במהירות מהקניון, בעוד היא המומה ומבולבלת, היא שתקה, עד שהגענו אלייה הבייתה "את יכולה להסביר לי מה לעזאזל זה הי-" "לא אני לא יכולה" עניתי לה ורצתי אליי הבייתה, משאירה אותה מאחור.—–נראה לי אני קצת פוחדת מאליס הזאת, אבל בכל זאת חזרתי לקניון אחריי זה לבד.אליס עוד הייתה בחנות הזאת, למרבה המוזרות (שלוש שעות באותה חנות?!) ומיד התקרבתי אל הקופה "אז.. אהה…" ואז ג'ון הבחין בי ומיד חייך אליי "מה דעתך על מסעדת גורמה? היום?" וואו, טוב, לא יודעת."אה… אני.. אני.. לא יודעת" גימגתי וג'ון רק חייך וליטף את ידיי הקרירה "קר לך?" הוא שאל אותי, משהו שאדוארד אף פעם לא שואל אותי, ואני כמובן הינהנתי.הוא הוריד את הג'קט שלו ושם עליי "עכשיו יותר נעים לך?" שאל אותי ואני הינהנתי. איזה מפגרת אני, רק מהנהנת, ממי למדתי להנהן? נראה לי מאבא שלי או מאמא שלי.."תקשיב אני…"  חייכתי, למי אכפת מאדוארד?!."אוקיי!" קראתי בשמחה והחלפנו מספרי טלפון, ומזווית עין ראיתי את אליס מביטה בי, מבט ארוך…—–כשהלכתי מהקניון הבייתה עם ג'ון, שסיים את העבודה שלו היום וליווה אותי הבייתה, והזכיר לי שניפגש מאוחר יותר, ראינו את אדוארד, עומד שם על המדרכה, כועס, נושם נשימות קצרות ועמוקות."היי אדוארד!" קראתי לעברו וניפנפתי לו בידיי "הכרת כבר את ג'ון?" והוא הביט בג'ון שחייך אל אדוארד חייך נחמד ואדוארד פשוט הכניס לו אגרוף "אדוארד! מה אתה עושה?!" צרחתי בתדהמה "תפסיקו שניכם!" קראתי כשגם ג'ון התחיל להחטיף מכות לאדוארד "דיי! תפסיקו!" אבל הם לא הפסיקו. בסוף אדוארד הפיל את ג'ון על הרצפה ונראה שג'ון היה חסר הכרה "אוי אלוהים אדירים! שמישהו יקרא לאמבולנס! וגם לנוי!" קראתי. התיישבתי ליד ג'ון חסר ההכרה ואז הרמתי את מבטי לעבר אדוארד שהביט בי "אתה משוגע" אמרתי ואז קמתי לאט לאט "מחורפן ומטורף" התחלתי להזיע והבכי והכעס עשה בינו מלחמה בתוכי "אתה זבל! אתה לא בנאדם! אתה חרא! אתה מוכן להרביץ?! רק בגלל שעזבתי אותך?!" עכשיו התקרבתי אלייך וסטרתי לו סטירה שהשאירה סימן אדום ועמוק "אתה כלב" נשמתי נשימות עמוקות וחשבתי על כל מילה שאני אומרת "אתה חיה. שמחטיפה לאנשים שלא עשו לך כלום" אדוארד הביט בי, ואז קול האזעקה של האמבולנס נשמע קרוב. כשהאמבולנס הגיע, וגם נוי, הם מיהרו לפנות את ג'ון המסכן, ואדוארד, פשוט נעלם משם, והשאיר סימן אחד, פתק עם המילים " אני עוד אחזור"

אני לא רוצה לחיות איתו יותר, לעולם לא. אולי כן? אולי לא?… אני כבר לא יודעת ואני עצמי מבולבלת! להתקשר לנוי? לא! כן! לא! כן! לא להתקשר….!. הרגשתי איך ידיי הרועדת נמשכת לטלפון שפתאום צילצל והבהיל אותי. זאת הייתה התראה על הודעה: "I- LOVE YOU"  עוד פעם אדוארד?! עכשיו באמת נמאס לי! אני נפרדת ממנו אחת ולתמיד מחר.——למחרת בבית הספר תפסתי את אדוארד לשיחה "וואו חשבת על זה דיי…" עצרתי אותו "אם אתה כל כך מרוצה מזה, אז שכח מזה, חשבתי על זה ואין מצב שאני חוזרת אלייך, להתראות" ואז התחלתי ללכת משם לכיתה, אבל נעצרתי והסתובבתי כשראיתי שאדוארד לא היה שם, לרגע חשבתי מה הוא יכול לעשות לי עם ה"כוחות" שלו, להרוג אותי? לעשות שיקוי שאני אתאהב בו? איכככ!—–המחשבות על מה הוא יכול לעשות לי עדיין היו, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה וזה צימרר אותי. אם הוא לא משקר לי, שבת דודתו, אליס, באמת תהרוג אותי, אז למה האזור שלו נראה כמו אזור לבנייה? ולמה הוא נעלם פתאום?.הוא לא היה בשיעור, גם לא בשיעור אחריי, והוא לא השאיר זכר שהוא היה בבית הספר, אני צריכה למצוא את אליס הזאת, אוף, לעזאזל!.——כשהלכתי חזרה מבית הספר קיבלתי הודעה מנוי: "את חייבת לבוא לקניון, וע-כ-ש-י-ו!!" התחלתי לצעוד לקניון, בלי שום חשק, הלכתי רק בשביל נוי.——כשהגעתי נוי עמדה בכניסה וישר גררה אותי לחנות בגדים אחת "נוי… אין עליי כסף.." מילמלתי "למי אכפת מכסף?! בואי תראי איזה בחור חמוד יש כאן" היא גררה אותי לקופה ואז היה שם נער בלונדיני עם עיניים כחולות "אה.. נחמד… כבר התחלתם לדבר?" שאלתי אותו והיא נזפה בי "לא סתומה שכמוך! הוא זה ששולח לך את הודעות האסאמאס האלה" מיצמצתי לרגע ואז צחקתי "אוי באמת נוי.." נוי הביטה בי בכעס "אני אוכיח לך" ואז היא גררה אותי לקופה וחייכה לבחור שעמד שם "אמ… ג'ון? זאת ג'וליאנה.. נו זאת שסיפרתי לך עלייה?" עכשיו הוא הרים את מבטו אליי ורק הינהן "נעים להכיר" ואז באה אישה עם עגלת תינוק והתחיל לצעוק עלינו "היי בנות! אני מצטערת שאני מפריעה אבל אני רוצה לשלם!". "כן.. כן.. אנחנו מיד נלך" אני ונוי גימגמנו. "יופי" מילמלה האישה והניחה את הבגדים שרצתה לשלם עליהם על השולחן של הקופה וג'ון התחיל להעביר את הקודים שעליהם "אוקיי יופי. היינו כאן… עכשיו אפשר ללכת?!" קראתי בכעס ונוי סיננה לעברי "לא!" נאנחתי והבטתי סביבי, ואז מזווית העין, ראיתי נערה בלונדינית, שדומה קצת לאדוארד, והיה כתוב לה על החולצה בפתקית קטנה כזו "אליס".

למחרת, היה יום שלישי, וקמתי מוקדם בבוקר והרגליים שלי הובילו אותי למגרש, ושם, ראיתי את אדוארד, לבדו, בוהה על המגרש הריק, פתאום הוא סובב את ראשו לכיווני ושם לב שאני עומדת פה. ואז כמו בפעם הקודם התחלתי לרוץ ואז הרגשתי דחיפה אחורה, זה היה אדוארד.הוא חייך ואז.. ואז לא יכולתי לשאת את זה יותר. הורדתי את השרשרת שהוא נתן לי וזרקתי אותה על הרצפה בבכי "אם שיקרת לי בשבילה, בוגד אחד, אז את יכול לעוף לי מהחיים" נשמתי נשימות קצרות והבטתי בו בעיניים שונאות, אבל הוא פשוט חייך והתקרב אליי יותר ויותר. כשהוא היה ממש קרוב אליי דחפתי אותו "תשכח אותי, אני לא קיימת" אמרתי לו והסתובבתי והתחלתי ללכת משם, אבל הוא כמו כלבלב, התחיל לרוץ אחריי "חכי" אמר ואז הבטתי בו בכעס. "תקשיבי אני מוכן להסביר לך הכל אני.." הוא התחיל לקחת את כף ידיי אבל אני השתחררתי "הכל ביננו נגמר, אדוארד. אני שמה עכשיו נקודה לזה וזהו זה. כל אחד יישכח מה שהיה ו.."."לא" הוא אמר "היא לא מה שהיא! את לא מבינה! מי שראית במסעדה היא לא החברה החדשה שלי! אני אוהב אותך ג'וליאנה! זאת בת הדודה שלי, אליס, יש לה גם כוחות ואם היא תזהה אותך שאת יודעת עליי היא עלולה להרוג אותך" עכשיו הבטתי בו בהבנה, אולי. אולי.. זה נכון? "איך אני אוכל להאמין לך?" אדוארד חייך "את יודעת שאני עדיין אוהב אותך" ואז הוא התקרב אליי ונתתי לו לנשק אותי עד שנזכרתי במה שראיתי במסעדה ודחפתי אותו קצת הצידה "אני.. צריכה לחשוב על זה קצת.. אוקיי?" אדוארד חייך "כן, זה בסדר" פתאום חשבתי על תוכנית בריחה, לא, אני אבדוק את אדוארד מכל הצדדים, חכמולוגית שכמותי!

"לא" אמרתי אוטומטית ונוי הביטה בי בתדהמה "מה לא?! את לא תעני לו?!" קראה."לא" אמרתי ושלחתי לו צלצול תפוס."מה את משוגעת?!" קראה נוי."לא אני לא" אמרתי ושמתי את הטלפון הרוטט שנית בטלפון שלי "תעני כבר!" עכשיו כעסתי וקמתי מהמיטה של נוי "לא ודיי! הוא בגד בי הכלב הזה!" עכשיו התחלתי לבכות "הו יופי! מצד אחד את שונאת אותו ומצד אחד את אוהבת אותו?" הבטתי בה "אוי אלוהים, כן! תעזרי לי! אני מתחננת לפנייך!" נוי חייכה חיוך ניצחון ואמרה "קודם תעני לו" ואז הבטתי בה במבט נוזף עם אותה תשובה "לא" ושוב חזרנו אחורה בלי להתקדם.——-הלכתי הבייתה. נמאס לי כבר מכל הטלפונים האלה! נוי, אדוארד, נוי, אדוארד, נוי, אדוארד, מישהי עם מספר חסוי, נוי, ושוב אדוארד ושוב אדוארד ודיייייי! אני מתחרפנת!.נשמתי נשימות קצרות והרגשתי שמישהו נוגע בי ומיד הסתובבתי, זה לא היה אדוארד למזלי, זה היה איזשהוא שליח "אההה… את ג'וליאנה?" מיצמצתי.. כן?.. ומי אתה?. "כן…" עניתי לו. "אה יופי, זה בשבילך" ואז הוא דחף לעברי זר ענקי של פרחים ואז דחפתי לו את זה בחזרה "איכס! קח את זה ממני!" קראתי והוא לא תפס והפרחים נפלו על המדרכה. "אבל למה?" שאל השליח ואז חיפשתי תירוץ מספיק טוב "אמ.. אני אלרגית!" קראתי ורצתי הבייתה, ידעתי שזה מאדוארד, שיילך עם הבלונדינית הזאת שלו לעזאזל!.—————–עכשיו אני שוכבת על המיטה ושומעת את הודעות התא קולי שלו "היי ג'וליאנה.. תקשיבי.. בואי נמצא זמן ונדבר בסדר?" ובהודעה השנייה היה "ג'וליאנה אני יודע שאת כועסת עליי אבל" עכשיו השתקתי את הטלפון שלי ופשוט בכיתי.. כנראה זה הזמן לזה.

מאוחר יותר בערב, נסעתי באוטובוס לנמל תל- אביב, למסעדה שבה שני האחים של אדוארד עובדים. אבל כמובן שלפני זה הייתי צריכה כסף כדי להזמין משהו לאכול ולכן ביקשתי מההורים שלי יפה והם אמרו "את מרגישה יותר טוב?" ואני רק הינהנתי, היה לי זוועה.התקרבתי למסעדה. כשהגעתי אלייה הבטתי בחלון ולא האמנתי למראה עיניי. אדוארד ישב שם, עם עוד נערה בלונדינית, עכשיו רציתי לבכות, באמת לבכות. ובאמת הדמעות עלו לי אבל נעצרו לי בעיניים. עמדתי שם והבטתי על שניהם, מאושרים, מפטפטים ביחד, ואחריי זה אפילו ראיתי אותם מתנשקים. אבל אז אדוארד נראה כאילו הבחין בי וקם והלך לכיווני, עכשיו תורי לברוח לו. רצתי בכל כוחי משם, בעוד אני בוכה בייללות. הגעתי לתחנה ובדיוק הגיע האוטובוס, נכנסתי לתוכו ואז הבטתי בחלון באדוארד שהגיע הרגע לחתחנה, מתנשף. אוי אלוהים מה עשיתי?! הייתי יכולה לבוא אליו ולכעוס עליו ובמקום זה אני בורחת בבכי?! כן.. אני כן.האוטובוס נסע באיטיות. ישבתי בסוף האוטובוס והבטתי בחלון שהראה את החנויות של תל אביב, עכשיו כל מה שירגיע אותי זה לרדת בתחנה של הרחוב שבו גרה נוי.——"הו שלום לך ג'וליאנה! היכנסי! נוי בבית" אמא של נוי פתחה לי בחיוך, שדיי עודד אותי אחריי מה שראיתי.אמא של נוי הובילה אותי לחדרה של נוי ודפקה לה על הדלת "נוי! יש לך אורחת!" קראה."מי זאת?!" קראה נוי בחזרה."ג'וליאנה!" ואז הדלת נפתחה במהירות ונוי עמדה שם המומה."אני לא מאמינה! כנסי!" אמרה לי נוי ואז הביטה לעבר אמה "תודה אמא" ואמא שלה הינהנה והלכה.נפלתי על המיטה שלה והתחלתי לבכות "אוי אלוהים מה קרה?!" נוי רצה לשבת לידי.ניגבתי את הדמעות ונשמתי עמוק."שמת לב שאדוארד לא מגיע הרבה זמן כבר?" אמרתי בקול צרוד מהבכי."כן…""אז היום הלכתי למסעדה שהוא הביא אותי אלייה וראיתי אותו שם עם איזה נערה בלונדינית ו.. ו.." ואז התחלתי שוב לבכות."דיי.. דיי" אמרה וליטפה את ראשי כמו אמא שמעודדת את ביתה."מה אני אעשה?!" עכשיו הבטתי בנוי ושתינו שתקנו."את ברחת משם?" אמרה נוי לבסוף."כן. איך את יודעת?""ככה את נראת""באמת?""הוא רץ אחרייך?""כן..""והוא עוד לא.."ואז היה צלצול טלפון מאדוארד "אוי אלוהים! נו תעני!" קראה נוי ואני רק הבטתי בטלפון, מהססת אם לענות.

אני שוכבת על המיטה, במקום שעוד לא ספוג בבכי שלי. אני לא נותנת לאף אחד להיכנס, רק לאדוארד.הוא שיקר לי, המילים הידהדו בראשי מספר פעמיים ודמעות זלגו לי כשחשבתי על זה שלא אראה אותו לעולם, למה הוא קם ועזב אותי?! בטוח שיש לו סיבה!.ואולי אין לו?… התחלתי להיזכר בהכל: מתי נפגשנו לראשונה, לאן יצאנו בפעם הראשונה, והכל הכל, ואז כשהגעתי לדייט האחרון שלנו, התחלתי לבכות.—–שבוע עבר. יום שני היום, ואדוארד, עדיין לא הגיע לבית הספר.לא דיברתי עם אף אחד, פיספסתי כמה ימים בבית הספר. יום שישי.נוי זרקה לעברי פתק " מה קורה?! את לא מדברת כמעט! את לא עושה שיעורים ואת נראת נורא!" לא החזרתי לה פתק. אולי אני נשמעת קצת דרמטית אבל אני באמת רוצה שאדוארד יחזור, רק כדי להגיד לי ולהסביר לי למה הוא הלך, לפחות.אחריי הלימודים, רצתי הבייתה בבכי ושמעתי את נוי קוראת לי, אבל לא עצרתי, רצתי ללא עצירה.אבל לא רצתי הבייתה, רצתי לאזור המגורים של אדוארד. רצתי לשם וגיליתי שם מקום ריק, ללא בתים, ללא פנסים, ללא כלום. נפלתי על ברכיי בבכי "לא!" ניסיתי לשכנע את עצמי "זה לא ייתכן! זה לא ייתכן!"———לא זזתי משם, הבטתי סביבי רק כל הזמן "זה ייתכו.." מילמלתי אחריי שתיקה קצרה "זה ייתכן" הדמעות עדיין זלגו לי וחלק עמדו לי בגרון, אדוארד הלך, ללא שום סימן או התראה, וזהו, אבל יש עוד מקום שאני יכולה לחפש אותו, עוד מקום אחד.———-כשנכנסתי הבייתה אמא שלי דיברה עם אבא שלי, אבל אז כשנכנסתי היא רצה אליי וחיבקה אותי "אוי אלוהים ג'וליאנה! מה קורה לך בזמן האחרון?! אני לא יכולה לראות אותך ככה" לפני שנכנסתי הבייתה, שכחתי לשטוף את הפנים שלי ועכשיו אני עדיין אדומה מבכי "אמא.. אני בסדר" מילמלתי ואז אבא ניגש אלינו "לא את לא" אמר."אני באמת בסדר" אמרתי ועליתי לחדר שלי, אבל לפני זה שמעתי את שני ההורים שלי אומרים "מה נעשה איתה?" ואבא אמר "אל תדאגי.. תני לה עוד כמה ימים, זה גיל כזה" ואז נכנסתי לחדר ולא שמעתי יותר.

לואיז גדלה, והפכה לאישה מדהימה, התחתנה ונולדו לה שתי בנות מתוקות וחמודות שקראו להן, אליסיה ואלינוי. לואיז עדיין לא שכחה את הטראומה שעברה כשהייתה קטנה, ולכן פחדה שלשתיי בנותיה יקרה בדיוק אותו הדבר. לבעלה קראו ג'ון ושניהם אהבו אחד את השני מאוד.יום אחד, החליט לואיז שנמאס לה לשבת בבית והיא רוצה לצאת לטייל, כולם הסכימו וקנו כרטיסי טיסה לחוץ לארץ, אבל הם לא שמעו את החדשות… על איום חדש שמחכה להם בטיסה… יום הטיסה הגיע והמשפחה התרגשה מאוד "אמא! אמא! אני לא מאמינה!" קראה אליסיה כשהביטה סביבה בשדה התעופה."כן בהחלט" הסכימה איתה אחותה, אלינוי. "קדימה בואו נזדרז, שלא נאחר" אמר ג'ון וארבעתם רצו לטיסה.

כל הלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי על אדוארד ועל זה שבעוד פחות משבוע הוא יילך.. להרבה מאוד זמן. התהפכתי. חיכיתי לצלצול ממנו, או משהו, שיגיד לפחות שאין מה לעשות, הוא עושה את זה תמיד. אבל הטלפון התנגד! הוא פשוט לא רוצה שיצלצל הטלפון… דדדדדזזזזזזזזזז.טלפון! קפצתי מיד מהמיטה שלי ועניתי לטלפון בהתרגשות "הלו?!""הלו אחותי!" אוף! זאת נוי."היי נוי…""את נשמעת לא שמחה לשמוע אותי, קרה משהו?""ועוד איך קרה משהו!""נו? ספרי!""הוא הולך בשבוע הבא לטיול שנתי עם המשפחה שלו""נו?! זה לא כזה נורא! את צריכה לשמוח בשבילו!""לשמוח שהוא הולך לחודש?!"שתיקה."טוב.. זה לא קרה לי אף פעם.. אבל אני יודעת שהוא ידבר איתך וזה.. אבל חודש יעבור בקלות! את עוד תראי בעצמך""כן בטח""יודעת מה? בואי נראה.. עד מחר!"והיא ניתקה.עכשיו חזרתי למיטה שלי והתכסתי בפוך שלי, אני יודעת שעוד לא חורף ועוד רק סוף אוקטובר וזה.. אבל אני נורא אוהבת פוך ואני אוהבת לשים עליי פוך עוד לפני שמגיע החורף, אז אל תחשבו שאני מוזרה!.———–אחד בלילה.אני מלטפת את השרשרת שאדוארד נתן לי שוב ושוב.שיעמום.אני בוהה בחלון, עכשיו בתקרה, ועכשיו בקיר, ועכשיו לטלפון.ניסיתי לחשוב על הפגישה שלנו היום אבל הראש כאב לי מאוד כשניסיתי להיזכר בזה, משהו בתוך תוכי אמר לי "חכי.. הוא עוד ידבר איתך על זה" טוב.. ואני.. מקווה.עכשיו עצמתי את העיניים ונרדמתי.——למחרת בבית הספר אדוארד לא הגיע. לא היה זכר שהוא היה כאן בכלל, במיוחד כשהלכתי היום למזכירות."שלום?.." דפקתי על דלת המזכירות בעדינות ונכנסתי בלי לחכות לתשובה."כן.. איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה אותי המזכירה בזמן שדיפדה באיזה עלון."אמ.. רציתי לדעת… אדוארד מכיתה ח'4 עוד לומד בבית הספר הזה?" המזכירה הביטה בי במבט שואל ואז אמרה "הוא היה אמור לעזוב עוד מלפני חודש. ההורים שלו הגישו בקשה בסיבות שונות שעליהם לעבור מקום.. אני יודעת" עכשיו רציתי לבכות. אני אבודה. אבודההההה!!!!!!

"לא היית חייב" הסמקתי. אדוארד חזר מהמטבח ובידו קופסה ארוזה באריזה אדמה ומבהיקה, עם סרט אדם ויפה. "אני חושב שכן" אדוארד חייך ונתן לי את המתנה. פתחתי את האריזה הצבעונית ואז התגלתה קופסת תכשיטים יוקרתית ובתוכה- הייתה שרשרת לב. השרשרת הייתה עשויה מזהב, מה אתם יודעים?! החבר שלי עשיר! טוב לא בגלל זה אני מאוהבת בו.. אני מאוהבת בו בגלל שהוא הבחור הראשון שפגשתי שיש לו אופי כזה טוב ונחמד, חייכתי אליו כשחשבתי על זה והוא החזיר לי חיוך.אדוארד הוציא את השרשרת מהקופסה וענד אותה על הצוואר שלי עם קצת עזרה שלי."זה.. זה.." נגעתי בשרשרת בעדינות "מדהים.. תודה" אדוארד חייך "בבקשה" ואז התיישב והתיישבתי מיד כדי להראות מנומסת.———–בדרך חזרה הלכנו בשקט לתחנת האוטובוס. השעה הייתה תשע וחצי בלילה, אבל לי לא היה אכפת. "תודה.. שוב" אדוארד חייך והפנה את מבטו, אבל אז נעצר."תקשיבי אני…"אדוארד הרכין את ראשו "אני יוצא עם המשפחה שלי לטיול השנתי שלנו" חייכתי, לא ידעתי מה יגיע עכשיו. "הטיול הוא מיום ראשון עד לעוד חודש מיום ראשון" אדוארד השתתק ופערתי את פיי בתדהמה "מה?!" אדוארד נשך את השפה שלה ואמר בשקט "כן.. אנחנו עושים כל הזמן טיולים כאלה" עכשיו באמת נפגעתי "טוב" זהו?! זה מה שאני יכולה להגיד?.

חזרתי הבייתה רועדת ולא יכולה לעמוד יותר על הרגליים. הרגשתי שכל הזמן הזה שהייתי בעבר, לא זזתי ובגלל זה כאבו לי הרגליים. הטבעת ניצנצה באופן מוזר, אבל לא ממש התייחסתי לזה, הייתי מותשת ולא היה לי אכפת מכלום. אבל כשפתחתי את האור ראיתי את אמא שלי עם שקיות מתחת לעיניים, כועסת, ואת אבא שלי אדום כולו "אההה…" לא ידעתי מה לומר! שכחתי לגמריי מההורים שלי, כל הזמן הזה שהצלתי מישהו נורא- נורא חשוב, יצחק רבין. "תסבירי לי איפה היית גברת צעירה!" אמא שלי נשמעה מודאגת ונראתה מודאגת. "אמ.. קצת קשה להסביר" הלב שלי פעם, פחדתי שיענישו אותי או שיגידו לי לספר הכל אבל משהו בתוכי לא רצה להגיד כלום, רק לסרב להכל.אבא שלי קם והחדיר בי מבט כועס "את מרותקת לשבוע, בלי מחשב, בלי טלויזיה, ובלי חברים וחברות ויציאות" עכשיו באמת נמאס לי והייתי אדומה כולי מרוב כעס "דיייי! נמאס לי!" ההורים שלי הביטו בי במבט מופתע "נמאס לי שאתם מנהלים לי את החיים נמאס!" רצתי לחדר שלי בבכי ומאחוריי שמעתי " יש לך את השבוע הזה להגיד בפירוט מה עשית כל הלילה!" זאת הייתה אמא, אוח! לפעמים אפשר לשנוא כל כך את ההורים!. הראש שלי היה בכרית, ספוג בדמעות שלי. כל הזמן ניגבתי אותן וניסיתי להירגע, אבל לא הצלחתי. למה זה קורה לי?! אני לא עשיתי משהו רע! להפך! אבל הלוואי והם היו מבינים את זה.. כי לי כל כך קשה לומר להם את זה במילים…פתאום הייתה דפיקה בדלת, ניגבתי את הדמעות שלי במהירות כדי לומר בטון נורמאלי "הכנסו! מי שזה לא יהיה..".אמא שלי נכנסה ואז מיד הפנתי את מבטי "אם באת הנה כדי להזכיר לי שוב את העונש הכבד שלי, את יכולה ללכת"."לא.. דווקא לא באתי בגלל זה.. ראית את הטבעת שלי?" הבטתי בה לרגע, היא שלה?. "הטבעת שלך?" ניגבתי שוב את הדמעות ונשמתי נשימה מרגיעה "כן! היא טבעת שקניתי בחנות אחת, ואז היא נעלמה לי כבר פעם אחת וזה דיי מעצבן! אז ראית?" הרכנתי את ראשי ואז הינהנתי באיטיות "קחי, זה שלך" הורדתי מהאצבע שלי את הטבעת והשתתקתי "חשבתי שהטבעת הזאת היא משהו אחר…" מילמלתי ואז אמא שלי חייכה "אז את כבר יודעת הכל, אה?" מה?! למה היא מתכוונת?!.

הייתי קרובה מאוד לבמה והעפתי מבט לכל דבר חשוד שהבחנתי. זה היה מוזר ביותר, שמכל האנשים שיש פה, רק אני מודעת מכל זה.הנה יגאל עמיר. אוי אלוהים אדירים, הוא עומד ליד האוטו של יצחק רבין ומטעין את אקדחו שוב "הלוואי והייתי יכולה לשמוע את מחשבותיו מפה" ואז המשאלה שלי התגשמה ובאמת שמעתי הכל."הוא חושב שהוא יצליח בזה? פ'חח! ממש לא!" מפגר.אוקיי זהו זה. עכשיו יצחק שר את שיר השלום והוא הכניס את השיר אל הכיס הקטן שהיה אצלו בחולצה, הכל הולך כפי שאמור להיות, וזהו, עכשיו יצחק הולך לאוטו שלו ואני נכנסת לפעולה. יגאל עמיר התחיל לכוון למטרה (אימלה! איזה מצמרר!) ואני ישר העפתי לו את האקדח בטעות רחוק-רחוק "אופסי.." מילמלתי.שמתי לב שבאותו מקום שהפלתי את האקדח הקודם של יגאל עמיר, הוא גם נשאר "אופסי שנית…" הוא התקרב אל האקדח וכיוון אותו אל יצחק רבין שכמעט התיישב במכונית שלו ואז לפני שהצלחתי למצמץ, הוא ירה, כמוש לכולם סיפרו, שלוש כדורים אבל הם לא פגעו ביצחק רבין, בגלל שהיה לו אפוד.תפסתי את יגאל עמיר עם אקדחו ביד "עטיפה!" ואז כאילו עטפתי אותו במשהו והוא לא יכל לזוז "היי!" קראתי למאבטחים "תפסתי את זה שרצה להרוג את ראש הממשלה הנכבד שלנו" ואז יגאל עמיר נראה, והוא חייך חיוך של "לא עשיתי את זה" ואז השוטרים תפסו אותו והכניסו אותו לניידת. ראש הממשלה, יצחק רבין התקרב אליי ואמר "כבוד גדול לי לראות אותך, ילדה קטנה וקסומה, הלוואי שתבורכי ותחיי חיים טובים, על זה שהצלת אותי ואת כל מדינת ישראל" חייכתי באושר, עדיין לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה."תודה רבה לך" אמרתי והתחלתי לצעוד אבל אז הוא עצר אותי "חכי רגע!" הסתובבתי ואז הוא הוציא מהכיס שלו מין מדלייה כזאת ונתן לי אותה "זה משהו שקיבלתי כשהייתי בפלמ"ח הוא תמיד הביא לי מזל, אבל עכשיו את זאת שהבאת לי מזל ואזכור אותך לכל החיים, זה ממני בשבילך" לקחתי את המדלייה ברעד. אוי אלוהים אני לא מאמינה! ראש הממשלה מודה לי! ואני, אני הצלתי היום מדינה שלמה.

ררררר.ררררררר.רררררר. צלצול הרטט של הפאלפון שלי צילצל, אוי אלוהים אדירים, זאת נוי."אני.. צריכה ללכת לשירותים" המצאתי תירוץ ואדוארד הינהן ורצתי לשירותים."הלו?""אהההההה נו! ספרי הכל!""מה יש לי לספר?! הרגע התיישבנו בשולחן וי-איי-פיי""אההההההה אז הוא בטח ישלם על זה המוןןן!""לא הוא לא, האחים המדהימים שלו עובדים כאן""יש לו שניי אחים?!""כן… הוא הכי קטן במשפחה אז הם יותר גדולים ממנו, לאחד קוראים בריין ולשני דרק""איכסס! מה זה השם הזה דרק?! פעם חברה שלי שדיברה רוסית אמרה שדרק זה זבל או משהו כזה""אבל שניהם כאלה מדהימים""אני מבינה אותך אחותי""טוב אני חייבת לזוז""בהצלחה!"ואז רצתי חזרה לשולחן.————–בריין עמד שם ודיבר עם אדוארד ואדוארד דיבר אבל לא ענה לפעמים, ואז הופיע דרק עם פנקס בידו.מיהרתי לחזור למקומי ושניי האחים של אדוארד, בריין ודרק עקבו אחריי עד שהתיישבתי."הנה התפריט" אמר בריין ושם לי את התפריט על הצלחת "תודה" אמרתי וחייכתי חיוך גדול.התחלתי לדפדף בתפריט. כל הארוחות היו מוכרות לי יותר מדי אז ידעתי בדיוק מה אני אזמין."אמ.." התחלתי לדבר, התלטבתי מה לבחור.כולם הביטו בי ואז אמרתי במהירות "את המנה הבשרית המשולבת" (אני יודעת מה זה לכן הזמנתי את זה) "אמ.. ו.. נסטי?" בריין חייך אליי "אוקיי… ואתה?" ואז הוא הביט באדוארד במבט רציני אבל אז לא יכל להתאפק יותר ופרץ בצחוק פרוע."אני אותו הדבר" אמר אדוארד ולקח ממני את התפריט ונתן את את התפריטים חזרה לבריין שהלך במהירות למטה להחזירם ודרק הלך במהירות למטבח."יפה כאן.. האחים שלך כבר עובדים כאן הרבה זמן?" שאלתי."אמ.. כבר כמעט שנתיים.. הם מאוד אוהבים את העבודה הזאת שלהם" אמר ואני הינהנתי בהבנה."רגע חכי.. זה עוד לא הכל" הוא קם והלך לכיוון המטבח. מה הוא מסתיר במטבח?!.

הבטתי סביבי, אנשים חלפו מעליי כאילו לא שמו לב אליי. האווירה הייתה מתוחה, ואז ראיתי אותו, את יצחק רבין.אוי אלוהים אדירים! הוא לא נראה כמו בתמונות! טוב דבר ראשון אני חייבת לשכנע אותו ללבוש אפודה.. אמ.. איפו כאן המאבטחים?. "שלום" חייכתי למאבטח אחד והמאבטח חייך אליי בחזרה."מה את צריכה ילדונת?" שאל השני ואני הבטתי בו בעיניי הכלבלב שלי "או בבקשה! תתנו לי אפוד מגן אחד!" שני המאבטחים הביטו זה בזה ואז התפוצצו מצחוק."מצטער, אין לנו הרבה, עכשיו לכי ילדונת" אמר לי המאבטח ואז הלכתי משם באיטיות והבטתי ביצחק רבין שהולך מאחוריי הקלעים, יגאל עמיר מצא את האקדח שלו, אני חייבת למהר. הלב שלי פעם במהירות, ואז ידעתי שאני חייבת להפוך למאבטח "התחפשות" מילמלתי ואז חשבתי מיד על תחפושת מאבטח ומיד הייתי בבגדי מאבטח ורק הייתי העיניים והפה."הגיע הזמן לתוכנית ב'" חייכתי והלכתי אל שניי המאבטחים."היי חבוב! אני זקוק לאפוד אחד" המאבטח חייך אליי "אין בעיות אח שלו" ואז נתן לי אפוד אחד והתחלתי להתרחק החוצה. הפכתי מיד לאני עצמי והלכתי ליצחק רבין, אוי אלוהים. "שלום..?" התחלתי לחפש מאחוריי הקלעים ולא מצאתי כלום, אבל אז ראיתי אותו משוחח עם כמה אנשים "אמ.. שלום ראש הממשלה" הוא הפנה אליי את מבטו וחייך אליי "בואי.. איבדת את הורייך?" אוי אלוהים מה אני עושה?! אני צריכה להעמיד פנים שאני רצינית."טוב אמ.. תקשיב.. אני מהעתיד הרחוק, שש עשרה שנה קדימה, ובעצם שם בוכים למה הרגו אותך.. זה יגאל עמיר, הוא זה שאמור להרוג אותך.. אמ.. אבל כל זה מסובך.." אני הייתי אפילו מבולבלת ואז יצחק חייך אליי ואמר "רגע אני לא מבין.. דברי לאט- לאט" הוא נראה מופתע וכך גם אני. נשמתי נשימה עמוקה."רוצים להרוג אותך, מישהו בשם יגאל עמיר" אמרתי."והוא נמצא כאן?" הינהנתי."אתה צריך לשים את האפוד הזה, שייגן עלייך" יצחק הביט בי במבט נוזף."מתוקה, לכי בבקשה להורים שלך ואל תבלבלי לי את המוח" נשמתי נשימה עמוקה. "אני יכולה להוכיח שאני מהעתיד" הוצאתי את הפאלפון טאצ' שלי והראתי אותו ליצחק רבין "אבל זה מדהים! היום אין כאלה טלפונים!" הינהנתי "בדיוק! זה הטלפון שלי, מהעתיד!"."אז הכל נכון?""בהחלט""אני אלבש את האפוד"נתתי לו את האפוד ואז הוא היסס "לא" אמר והגיש לי את האפוד בחזרה "מה לא?"."אני לא אלבש אותו""אבל למה?""כי ככה. אולי את סתם עובדת עליי"נאחתי "בשביל כל המדינה שלך".עכשיו הוא נאנח "טוב.. בסדר" ולבש את האפוד בחיוך גדול ומאושר שלי.עכשיו כל מה שאני צריכה לעשות זה להשגיח על כל מה שיקרה הלילה.

פתאום שמעתי ציחקוק "יפה.. יפה! הגעת! וגם מצאת את הטבעת" ואז ראיתי את הרוח רפאים לבושה בשמלה ירוקה וסגנונית."עכשיו.. כמו שהבטחת, תקיימי, הבטחת שתלמדי אותי איך עוברים לעולמות שונים" הבטתי […]

הבטתי בחלון שבאוטובוס, נסענו לנמל תל אביב. הייתי עדיין סמוקה כשאדוארד אמר שיש לו הפתעה בשבילי ונישק אותי.. אהה ועכשיו הוא גם מחזיק לי ביד.הוא כזה רומטי!!. דיי מהר הגענו […]

את יודעת? לא את לא. את יודעת מה טוב בלהיות חולה? שאת יכולה לחשוב על הכל, איפה עשית טעות, מה את עוד יכולה לשנות, הכל. עכשיו כשאני חושבת על זה […]

"אויאלוהיםאדירים! הוא באמת אמר את זה?!" כן, כמו שנוי לא יכולה להאמין, גם אני, עוד יותר."נו?! ומה עוד היה?!" שאלה."טוב אמ.. הוא אמר שהיום אחריי הלימודים יש לו הפתעה בשבילי.. אמ.. לא יודעת""הוא כזה מדהים! הלוואי שאני הייתי מוצאת בחור מהמם וגם נחמד בו זמנית! זה משהו ממש מיוחד למצוא מישהו כזה!""את יודעת ממה אני פוחדת?""ממה?""שהוא ימצא מישהי אחרת""למה שיימצא מישהי אחרת?! הוא אמר בעצמו שהוא אוהב אותך! אז הוא לא צריך יותר אף אחת!""את חושבת ככה?""100 אחוז""אוי אלוהים טוב שאת איתי""אני יודעת""טוב אני זזה, ניפגש בבית הספר""ביי""ביוש!"—————-כשנוי ראתה אותי, היא ישר מיהרה לתפוס אותי "ניסיתי להתאפק לא לרוץ אלייך אבל לא הצלחתי.." שתינו צחקנו ואז אמרתי לה "לא נורא, אבל מה שכן נורא, שיש לנו בעוד שמונה דקות צלצול ואנחנו לא רוצות לאחר, נכון?""ממש לא!"ואז התחילה ריצה פרועה ישר לכיתה.————–אחריי הלימודים.אני הולכת לפי ההסבר של אדוארד, למרות שהוא היה דיי מסובך.כשאני אצא מבית הספר, דרך השער הראשי, יהיו שתי פניות: אחת אליי הבייתה ואחת לעיר, אני צריכה להשתמש בזו של העיר.ואז תחנת האוטובוס שאראה קודם, אצטרך להתיישב בה ולחכות….?את הקטע הזה לא ממש הבנתי."לאן את הולכת?!" שמעתי את קולה של נוי והסמקתי."את מסתירה ממני משהו?…" היא חייכה חיוך ערמומי ואני ניסיתי להעביר לה שלא."לא! מה פתאום!" ציחקקתי צחוק מזוייף והיא ישר נאנחה "אני לא עד כדי דפוקה, ג'ול, אני יכולה להבין שאת לא הולכת הבייתה"."טוב נו! אז אני הולכת לפי ההוראות שאדוארד נתן לי, הוא אה.. רוצה לצאת איתי לאינשהוא?" עכשיו פשוט הסמקתי והיא פערה את פייה."מהההההה?! לצאת??" היא לא יכלה לסגור פשוט את הפה והעיניים שלה נראו כל כך המומות."אני הולכת הבייתה, שאני לא אפריע או משהו כזה" ואז בצעדים מהירים היא התחילה ללכת, אבל אז הסתובבה וניפנפה לי ביד "אל תשכחי להתקשר אליי!" קראה ואז פנתה לרחוב אחר ולא ראיתי אותה.אוי אלוהים אדירים, הנה בא אדוארד.