הסיפורים של feelGoodInc

אל תהיי כה טיפשה. עיוורת, איוולת. אל תעניקי לאקסטזה כוח.

תן לי עוד. כל גופי, רועד מצפייה, רצון, תאווה. כל שריר מתכווץ מתשוקה. אנא ממך, רק אתה יכול להעניק לי עוד.

נשימות נשנקות, דמעות של חרדה, חוסמות את גרוני תנו לי לנשום. אני נחנקת.

מילותיך עוטפות אותי, כמו חיבוק חם ומנחם. מכאיבות לי, ברוך ואהבה. ואני מתקפלת, מדמיינת את ידיך כרוכות סביב גופי הקט, בשלווה.

מהבור צומחים פרחים, יוצרים סולם גם בליבי זורחת השמש, סולם צבעוני נשאר רק לטפס, ולצאת.

פה ושם עוד קרקר יבש. בהליכה עייפה, חזרה אל המיטה. אז מה אם עדיין יש אור, הסיוטים שורדים גם ביום. קמה, עוד קרקר יבש.

תפסיק לגרום לי לנשוך את השפה בכל פעם שאתה שולח הודעה.

מרגישה כל כך קטנה, עלובה. נמצאת מעל כולם, מקופלת לכדור קטן, זורח, שרואה רק נחיתות.

יד מושטת, מנסה לאחוז במחוגים, ההלוכים ו- מתרחקים. מפספסת. רועדת, חרדה.

לפעמים, לחלל זו מילה יפה. לבעול נשמע מרטיט. להשחית, להרוס, להשמיד, הן מילים מושלמות. מנחמות.

נגיעות חזקות או עדינות, מלטפות או כואבות. אך מעלות בעיניי דמעות, ובגרוני אנקות. ידיי רועדות מפחד, בושה. כי איני ביקשתי נגיעות.

הזרם החם שמתפשט בפה, מן הלשון אל הגרון, ומשם, כמו חיבוק אוהב, אל החזה. אוי, איך אני אוהבת תה.

מדוע כולכם עצובים. תפסיקו, זה גורם גם לי, להיות עצובה.

התחושה הזו, כשאת על הסף. והיא מענגת, לא פוסקת, עד שלא הגעת לשיא.

הלחיים אדומות, בוערות, ופעימות הלב מאיצות. דופק מהר, והמוח לא נח. מה יהיה, איך אשרוד. איך אתגבר על הבושה.

איני סופרת, ואיני משוררת. מעולם לא הצלחתי למצוא את חלקי בכתיבה. אבל הפורקן שהיא מעניקה, שווה את תחושת האשמה.

כואב לי. או שמא זה טוב? אני מבולבלת, עשה בי כרצונך. מתחננת, שמור עליי.

אולי אני אצא מהמיטה? אסדר לי חדר עבודה נעים. אסיים את המשימות הרבות שמחכות לי. אנקה, אתעמל. אצא החוצה, אנשום אוויר, אחשף לשמש. אחייך. כבר מאוחר, עדיף להישאר במיטה. מחר.

תנו לי יד שתחנוק את גרוני. אין כל כך טעם, הוא כבר חנוק מהאין טעם.