הסיפורים של Ophelia Woolf
סחור סחור סביבי חפצים נופלים איבדתי את ראשי בין מסדרונות צרים. צרים. צרים. נופלים חפצים סביבי סחור סחור
היום גם השמיים לא החליטו איזה צבע עליהם לעטות. היום הזה הפך לנער הפוסטר של משמעות החיים. השחור הכיל את הלבן והלבן אכל את השחור. לוחות הציגו תמונות של נערים […]
אני מפזרת אותיות כמו סוכריות קופצות על בצק עוגה ומניחה אותו בתנור לטפוח. כמה טוב זה לשכוח.
אני עמוד תאורה דק המאיר על מופע של רחובות מפותלים הנכרכים סביבו– מלאים בטביעות רגליים של זרים ריקים מתחתיות של אחרים מבקבוקי יין אדום להכיל את השטרות המלוכלכים בידיים המכבות […]
הקיר שמולי נושא את השמיים כמו ישו והצלב על גבו. אני מביטה בעננים; הם נעולים במבצר המשתקף בעיניי– גופם רופס. אני מביטה בעננים והיקום לוחש באוזניי זרמים חלושים שלי ושלהם […]
מכלום מוחלט עלו גלים– מתמוגגים לקצף מרצד תלתלי שיבה המלכלכים ומנקים את רגליי. מכלום מוחלט עלתה סקרנותי על גדותיה מפלסת את דרכי לחפש קו סתור או נקודת בריאה ועם כל […]
ידיים של דיו פורשות את עצמן כמו מפה לכוכבים נופלים למצוא את דרכם מתחת לכריות של חולמים.
העלים נחו על הענפים כיד רופפת נשמטת ממיטה; אוחזים בשורשיהם בקושי; רוטטים ברוח קנוקנת. השמש האכילם כאם אוהבת– פורשת את כפותיה בנדיבות. צפיתי בצבעים משלבים ידיים מעל ראשי; נעים בואלס […]
הבטתי בעתיד כאילו היה נוף מחלון בקופסה לבנה תפורה מטלאים שמחפשים להיבלע בה כמו כל שאר הצבעים. העונות היו מבלבלות אותי- כל אחת הביאה איתה מטר שונה. התקשיתי להבחין בתפרים […]
יום אחד בעיתון משתקפים תווי הפנים שלך. נדמה שהכותב עיוות אותם. אולי הוא מנסה למסור לך את הקוד לשרוף את הזמן; לנחש מה יהיה סוג הכנפיים שנקבל בעת שיד האלוהים […]
I thought I paid my debt to the universe. I thought I would be featureless; hanging there with rotten flesh. It was the red roses I took from to lay […]
שורות הבניינים משתלבות לקשת בענן. אני מתהלכת על שוליה; צופה בדוכנים מתמלאים בשמלות שנופלות לעלי כותרת צבעוניים ושוליים של נעלי אוקספורד מעט בלויות. העלים נושרים וממלאים את האדמה שעוטפת את […]
אנחנו מנסים להביט מבעד לרשת סורגים. כולנו, קבוצת זוגות עיניים מגששות באפלה שמשתחררת כמו חול מהכיפה העליונה לתחתונה בשעון חול אל האור המלטף את ריסינו כגגון המסנן את החמימות, שלרגע […]
הקירות מפרשים את הכתוב עליהם כשלוחות של קיר אחר, המנסה לשחרר את האדום שבלבן שלו, בראי שאין שעון ואין שמיים מעל ראשו והוא מפרש את זה כסוף.
החיים ממשיכים לחלוף על פניי ומכים בי כמו גלים, והקצף מכסה את רגליי כזוג גרביים שיורדים כשאני מנקה אותם וחוזרת למצב שבו האנרגיה של הקצף עדיין שם. הרגליים שלי לא […]
אני משקיפה באולם דרך הצוהר שבדלת הכניסה הסגורה. הגוונים מתקרבים ומתרחקים; מתערבבים על התקרה הגבוהה, שמשקפת את הצעדים המהירים. גלי הקול מלטפים את הקרסוליים, שבמהרה הופכים לסימן ההיכר של התת […]
אליוט הוא לא אדם של מקלות ואבנים שמלקים את עצמם. שמיים זרועי כוכבים חיוורים רואים לנפשו; פוסעים סביב אבני דרכה חסרת הקירות בספסל נדנדה הוא מנסה לגעת להגיע לספסל אחר. […]
יום אחד אתה פוקח עיניים והסביבה סביבך מיטשטשת. נדמה שהתקרה עומדת ליפול עלייך כמפל שמשאיר אותך לפגוש אבנים כבדות. אתה כבד. אתה מתעב את שמי הבוקר; שלשלאות האור שמאיימות להיכרך […]
אני כלום מלבד צל שרודף אחר שורות של בניינים במעלה השדרה. משקף קירות בטון וחלונות פתוחים לרוח להיכנס דרכם. מתחפשת בגרסה שהטבע כופה עליי. אני לא חדה. אתם חודרים לשטחי; […]
כאשר צפיתי בירוק אשר התנוסס תחתיי התוודעתי למחזה אשר כמוהו- לא ראיתי מימיי. שעות בהן ישבתי דוממת אל רגליי ענן נדמה לי ששמעתי המון זועק. אך כמה אווילית אז הייתי, […]
הראי שמשקף את הילדות הרצות בין העצים הגבוהים סדוק, אבל זה לא מספיק; אני לוחצת על ההדק והכדור שמשתחרר נופל ומתפשט אל תוך אגם של רסיסים. התנדפות ריח הבוקר בישיבה […]
מרלין מונרו, נדמה שראיתי בך שעון. המחוגים שלך עצרו בתמונת מונית. אני כבר לא ממש עצמי. המספרים שכובלים אותי הם תמונת מראה- נדמה לי שאהבתי אותם, עכשיו הם רוצים לצלוב […]