פאנפיק על משחקי הרעב פרק 2

"אנג'ל… אנג'ל תתעוררי! הגענו." שמעתי את קולו של לויד.
פקחתי עיניים באיטיות וראיתי אותו יושב ליד המיטה שלי. התרוממתי אבל הוא עצר אותי ודחף אותי חזרה.
"מה אתה עושה?!" צעקתי עליו.
"אני פשוט חושב שאת לא רוצה שאני אראה אותך עירומה." הוא אמר ואני הבטתי על עצמי ומיהרתי להתכסות חזרה כשהלחיים שלי הופכות לאדומות.
"אני אצא ותתלבשי. ואז תבואי לתא האוכל." הוא אמר ויצא.
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה. בזמן שהתלבשתי נזכרתי בהורים שלי.
קפצתי אל תא האוכל כשהחולצה הירוקה והמכנסיים הצהובים היחידים שמצאתי חלקית נופלים ממני וצעקתי על כל מי שהיה שם בהיסטריה: "איפה אמא ואבא שלי?!"
"המדריכים? הם רק הוחלפו במדריך הקודם לאחר שנמצאו לא כשרים לעבודה בגלל עברות חמורות של ציד בלתי חוקי." אמרה פני בחיוך.
"מה?! אבל הם עשו את זה מזמן!" צעקתי ופני הרגיעה אותי.
"רוגע. גם המדריך החדש לא רע בכלל!" היא אמרה ורק כדי לסתור לדבריה היימיטץ' נכנס לחדר בתחתונים בלבד, שיכור בצורה בלתי אפשרית, וקרס על הרצפה כשהוא מקיא.
מאז שהזדקן מצבו החמיר מאוד, הייתה לו רק קרחת והוא היה כל כך שמן ושעיר בכל אזור אחר בגוף שאי אפשר היה להביט עליו ולא לרצות להקיא מצמיגי השומן המתנדנדים שלו. גם בעיית השתייה שלו החמירה בצורה חמורה ביותר ולפי מה ששמעתי הוא מרוקן את אספקת האלכוהול של מחוז 12 לגמרי לבדו בכל חודש.
"מדריך מצוין." רטנתי ופני ברחה להקיא.
"אולי הקהל יאהב אותנו. בואי נקרא לכולם וננופף לאנשים בחוץ!" אמר לויד והבטתי על האנשים הצבעוניים שברציף בהשתאות.
אמא שלי סיפרה לי לא פעם על התלבושת ובחירות הצבעים המוזרות של האנשים בקפיטול אבל לא הייתי מוכנה לקרנבל שהתחולל בחוץ: כובעים משוגעים, שיער בצבעים שלא ידעתי שקיימים, אפים שהוגדלו או הקטנו בצורות לא טבעיות וגם עיניים ושפתיים שעברו תהליכים לא מזוהים, הבגדים שלהם היו כל כך מזוויעים שאני לא הצלחתי אפילו לקלוט אותם.
"וואו." אמרתי ושכחתי לנופף.
"אלוהים." אמר לויד וידו נשמטה גם.
"אני די בטוחה שאלוהים אמור להיות לבן יותר." אמרתי וצחקתי, הפסקתי כשקלטתי שהוא לא צוחק איתי.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
"אני פשוט בהלם מוחלט. אין להם מה לעשות בחיים חוץ מלהסתפר?" הוא שאל.
"הם מעולם לא סבלו מחסור או דאגו למשהו אז כנראה שלא." אמרתי.
"אני בספק שהם הולכים לבית הספר. ואם כן הם בטח לומדים את תורת התספורות." הוא אמר והפעם צחקנו שנינו, המתח הופג והתחלנו לנופף לכולם.
הקהל בחוץ הריע ושאג, ירדנו מהרכבת וחייכנו חיוכים כובשים.
שאר הילדים שגם נבחרו ירדו איתנו, אפילו לא טרחתי לשאול לשמם כי ידעתי שהם חלשים כל כך שימותו עוד בהתחלה, ייתכן שמרעב. ראו עליהם שלא אכלו דבר כל חייהם ובארוחה הם אכלו כל כך הרבה, אם ימשיכו ככה הם יכולים למות מעודף מזון, הגוף שלהם לא רגיל לכזה שפע.
"את חושבת על כמות המתמודדים?" ניחש לויד כשיצאנו מהתחנה והובלנו למקום השהות שלנו.
"לא. כרגע אני חושבת על איפה נישן." אמרתי והוא מיד הרצין.
"כבר שלוש שנים ששולחים את המתמודדים לישון בכלא, הם מעבירים שם את הימים עד להתחלת המשחקים." הוא אמר ואני הבנתי כמה רע עומד להיות לנו.
ההבנה שלי הוכחה כנכונה כשהכניסו כל אחד לתאים אפרוריים מבודדים שרק אנחנו היינו שם.
"שלום לך! אני אנדריאה ואני ומתיאס הם צוות ההכנה שלך! אנחנו נלביש אותך בצורה נפלאה!" נכנסה אישה עם שיער אדום בוהק מסודר בתסרוקת גבוהה ועיניים אדומות, הריסים שלה היו אדומים וגם השפתיים וגם החליפה שלה הייתה אדומה, מנגד לזה העור שלה היה לבן לחלוטין.
לידה עמד איש עם קרחת, העור שלו היה ירוק והבגדים שלו היו לבנים כולם, הוא היה לא פחות מפחיד עם העיניים הלבנות שלו ופחדתי שהוא עיוור.
"נעים להכיר." הושטתי לה יד אבל מתיאס תפס את היד שלי ובחן אותה בזעזוע.
"כמה שיער! אנדריאה מהר! שעווה!" הוא צווח ואנדריאה מיהרה להביא שעווה, הם החלו למרוט את השיער מהגוף שלי.
אמא שלי סיפרה לי על זה אבל לא דמיינתי את הממדים של אי הנוחות שחשתי כשישבתי עירומה מול שני אנשים שמעולם בחיי לא ראיתי והם מרטו לי את כל השערות מהגוף שלי, פרט לזאת זה גם עקצץ והיה לא נעים בעליל.
"וסיימנו! או זה נורא! תראי אנדריאה, זו שריטה!" צעק מתיאס כשהם סיימו והם התחילו להתפעל מחדש מהיד השרוטה והמצולקת שלי וכמעט התעלפו.
"אנדריאה! תביאי עירוי!" צעק מתיאס והכניסו לי זריקה לתוך היד, הרגשתי מנומנמת ונרדמתי מיד.