לירון טל
~מקווה שאהבתם~

Forever without you – פרק ראשון

לירון טל 29/12/2013 633 צפיות תגובה אחת
~מקווה שאהבתם~

השמש נכנסה לחדרי והאירה את כל חדרי באור חמים וטוב, שמש של בוקר חדש , של יום חדש , אך בשבילי זה היה עוד יום, עוד יום לחיות בלעדיך.
היה לי קשה לפקוח את עיניי. השעון באייפון המשיך לצלצל ולצלצל עם הצליל המחריש אוזניים שלו. בעוד אני עוצמת את עיניי לחשתי כמו בכל בוקר "אני מתגעגעת.אני כל כך מתגעגעת."
פתחתי את עיניי והלכתי לכיוון האייפון וכיביתי את השעון המעורר.
היה זה אמור להיות יום מרגש. היום הראשון ביא'. אך בשבילי כל יום הוא חסר טעם כי הוא בלעדיו.
כל מחשבה ומחשבה היא עליו.
"לין!" אמא צעקה מלמטה. "את תאחרי!" הוסיפה בצעקה.
אבל אני ישבתי על המיטה ובהיתי בנקודה לא ברורה ותוך כדי שואלת את עצמי 'איך אעבור את היום הזה?' 'את השנה הזאת?'
"לין אני יוצא! אני לא מחכה לך!" צעק לי אחי עמית מלמטה,עמית גדול ממני בשנה, הוא בכיתה יב'.
"תצא!" צעקתי חזרה. הלכתי לארון והוצאתי לי חולצת בית ספר שחורה וג'ינס בגזרה גבוהה. מזמן לא קמתי ממיטתי והתלבשתי. נעלתי נעלי אולסטאר בגזרה גבוהה שחורות מרופדות כאלה.פיזרתי את שערי על גבי.לקחתי את התיק שלי ויצאתי לכיוון בית הספר.

כאשר נכנסתי לבית הספר כל המבטים היו מופנים אליי,מכירים את ההרגשה הזו שמסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח? כי זה מה שאני בדיוק הרגשתי שנכנסתי לבית הספר.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי בכיסא שלו. לא רציתי שאף אחד או אף אחת התיישב במקומו כי אף אחד לא יתפוס את מקומו. שום דבר לא השתנה, זו הייתה אותה כיתה ואותו שולחן ואז ראיתי את זה החריטה שעשינו ביחד עם המספריים ביום גשום – חריטת לב ובה כתוב L+D הרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי וראיתי את התאונה בראשי.
הוא נוהג ואני לידו עומדים בצומת ריקה , מחכים שהרמזור יתחלף, הוא לוחץ על דוושת הגז ופתאום משום מקום משאית, המשאית שגזלה את חייו של דן. של אהובי.
היה צלצול , המורה נכנסה לכיתה ומיד הקריאה שמות וכאשר הקריאה את שמי ביקשה ממני לבוא אליה ולחשה "ליני , כל דבר שאת רוצה לפרוק תרגישי בנוח לבוא אליי." "תודה" אמרתי לה בקול הכי חם שיכולתי והלכתי לשבת.
התיישבתי במקום והמורה התחילה ללמד.


תגובות (1)

תמשיכייייייייייייייייייייייייייייי

29/12/2013 09:48
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך