גן הפרחים האבוד
אני זוכרת את היום שבו באו להשמיד את גן הפרחים מול ביתי באותו יום של חורף. אני זוכרת כול רגע ורגע: הגשם, הבולדוזרים, הרעש… אני זוכרת את העצב שחשתי כאשר הם הגיעו, עוקרים עץ עץ, עושקים פרח פרח. הכול נבל, לא נותר דבר, זהו.
כול הקיץ היו הפרחים לצידי: ריח משכר, יופי מרהיב. אהבתי לבוא לשבת באותו גן פרחים, לחוש ברוח על פניי ולחייך. גם אתה היית בא לשם כדי לפגוש אותי. היינו יושבים שם ומדברים מתחת לעץ הבוקיצה, משקיפים לעבר שקיעה אדמדמה כתומה ואף מעט כחלחלה ומביטים בכול הצבעונים, הורדים, החמניות, הסיגליות… שלל פרחים בכול הצבעים, רק מחכים לשמש שתשוב כדי לחוש בחום. גם אני הייתי מחכה. רציתי לשוב לנוף הזה, לשוב ולראות את כול האושר ולחוש שלמה שוב.
כך עבר לו אותו קיץ, אך משהשמש נעלמה, כך גם אתה. לא נועדנו לחורף כנראה, כך גם הפרחים. והנה הגיע הבולדוזר הגדול להשמיד את כול האושר שלי. לא ידעתי מדוע, אך דמעות החלו נכוות בעיניי. לא רציתי שגן הפרחים יהרס, לא רציתי שזה ייגמר. למה עוד בניין, לעזאזל? מה נעשה איתו? נעמיד עוד אנשים שיתפוררו עם השנים? ללא הפרחים מיהו האדם?
איש לא שמע לדווי לבי. הם שעטו לעבר הגן בפראות ותוך שעתיים בערך זה נגמר. תם ונשלם. אין פרחים, אין שקיעה, אין דבר. הלכתי לביתי לאחר מכן, להמשיך כי העולם המשיך להסתובב בקצב מסחרר. כול בוקר המשכתי לחפש את אותו גן, לשווא. אין עוד גן פרחים, אין עוד עצי בוקיצהף אין עוד שקיעות מרהיבות, אין עוד… אין.
תגובות (1)
זה נכון כל כך ולצערי זה קורה כמעט בכל יום. כמעט בכל יום שנהרס גן, נעקרים עצים ונתלשים אין ספור ספרחים. אחרי שאנחנו מצליחים להחבר כל כך למקום של שקט ושלווה שקשה למצוא בין כל הביניים, מקום טבעי ומיוחד- גם אותו הורסים.
כתיבה מהממת , דירגתי חמש.