סיפור חדש – פרק 1

המשכתי לרוץ, גם כשהגשם היכה בפניי ולא יכולתי לנשום.
לא עצרתי אפילו כדי להעיף מבט לאחור ולשמוע את קול נהמות ה… יצורים שמאחוריי.
בבקשה, בבקשה, רק עוד כמה מיילים.
נעלי הספורט נחבטו באספלט ונחתו בשלולית בו ומים שהשפריצה על רגליי.
מילא, הן היו מטונפות גם ככה, גם שאר גופי היה כזה; חוץ מבוץ כיסו את רגליי שריטות ודם קרוש בחלקים שונים, גם ידיי היו שריטות וחבלות, על הרקה שלי התנוסס חתך, ידעתי את זה כי דם זלג ממנו מדי פעם והכריח אותי לעצור ולנקות את עיניי ופניי.
עצרתי שוב. ידיי ניקו את פניי ואז נחו על ברכיי וכל גופי היה כפוך ודואב מהמאמץ.
הצלחתי להרים מבט בקושי. הגבעה נראתה שחורה כמו הלילה, שחורה ורחוקה מדי. כאילו צחקה עליי ואמרה שבחיים לא אגיע אל סופה. ובחושך שהשתרר, פחדתי להאמין שכך יהיה, שלא אגיע אל הקצה.
בהבזק הברק הפתאומי שהאיר את השמיים ראיתי את עץ האורן הגדול, ידעתי שזה הגבול.
אני חייבת להגיע לשם. אני חייבת-
כל חושיי עקצצו ונדרכו ומיהרתי להתכופף ולהתגלגל הצידה כשמשהו כהה חלף ממש במקום בו עמדתי קודם לכן.
היצורים התקדמו, יכולתי לשמוע אותם, את צעדיהם שגורסים את הדשא ואת נהמותיהם הלא אנושיות שמילאו את חלל האוויר. לא ידעתי מהם, הפסקתי לעקוב גם אחר מניינם. רק ידעתי שהם רבים. וצמאים לדם.
התחלתי לטפס על הגבעה, למרות שידעתי שאין סיכוי שאגיע, זה היה אבוד מראש. ובכל זאת המשכתי לטפס, לרוץ על הגבעה החלקלקה ולהילחם ברוחות שכאילו דחפו אותי אחורה, חזרה אל הדברים שארבו בצללים.
רק עוד קצת…
עורי הצטמרר וסטיתי הצידה בחדות והתגלגלתי על הדשא כשברק פילח את המקום בו ניסיתי לעצור לנשום.
"גם אתה?!" צעקתי בקושי לעבר השמיים. בתגובה רעם הרעים וגשם זלעפות חזר לרדת.
כוחותיי אזלו, הרגשתי איך פעימות הלב שלי הופכות חלושות, ברכיי רעדו ממאמץ כשנגעתי בעץ האורן הגדול שבכניסה ושולי שדה הראיה שלי השחירו.
ראיתי צללית מתקרבת. משהו גדול ולבן. אבל בשלב ההוא כבר לא היו לי כוחות.
כל מה שאני זוכרת הוא שהתמוטטתי למרגלות העץ, והספקתי רק להביט בקנטאור הזקן שבחן אותי בדאגה ולהתחנן: "אני צריכה עזרה,"
ואז העולם השחיר ונעלם.
****
"אליסון!"
פקחתי עיניים בבהלה מיד כששמעתי את שמי.
החלומות שלי המשיכו להטריד אותי. זיכרונות מהעבר שטפו אותי והעבירו בי צמרמורת. הלילה ההוא היה הלילה הנורא בחיי.
כמעט מתתי שם, אבל כירון הציל אותי.
למען האמת, הייתי חייבת לכירון הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת; הוא אסף אותי למחנה שלו בלי שאלות, עוד באותו לילה גשום. אני זוכרת שהגשם נעלם איכשהו, לא נכנס לשטח של מה שהתברר לי אחר כך כמחנה.
בהתחלה הייתי המומה, המחנה שאני הכרתי כלל לא היה נראה ככה, ולא ידעתי למה עליי לצפות.
הוא לא זז מהמיטה שלי עד שהדופק שלי חזר לקצב סדיר ועד שכל החתכים והפציעות שלי טופלו, ואז הוא גם הצמיד לי את ג'ייק כדי שהיה אחראי עלי.
עכשיו, אחרי שנתיים, קשה לי להחליט אם ג'ייק עדיין אחראי עליי או שאני זאת שאחראית עליו.
"אלים, ג'ייק, לפחות תדפוק בדלת – " התחננתי אבל הוא כבר קטע את דבריי בשטף הדיבור האופייני לו.
"למי יש זמן בכלל?" ג'ייק שאל. "את לא מאמינה מה הייתי צריך לעשות הבוקר, לפעמים אני מצטער שאני לבד בביתן, כלומר, לך זה לא מפריע, אבל לי כן. כלומר, את יודעת למה אני מתכוון, נכון?"
הוא חייך אליי חיוך מתוח.
"נכון?"
נאנחתי וחזרתי לשכב על המיטה. נראה שזה גרם לו לצאת מרוח השטות שלו.
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה, שיערו בצבע החום-דבש גלש מעט על עיניו והוא הסיט אותו בחוסר מחשבה.
"סתם, שוב… זה," מלמלתי.
"החלומות האלו?" ג'ייק שאל בזהירות והתיישב על קצה המיטה.
החדר שלי לא היה גדול, למען האמת הוא היה אפילו קטן מאוד; היו בו מיטה, שידת לילה וארון קטן שבו היו כמה בגדים, ספר או שניים, ונעלי הספורט המרופטות שאומנם כבר לא נעלתי, אבל שמרתי. הקירות היו צבועים באפור וחלון יחיד השקיף החוצה אל המדשאות של המחנה. וזהו זה, שום דבר בנוסף לזה.
"דיברת על זה עם כירון?" הוא שאל בדאגה קלה שלא עניתי. "את יודעת שהוא יכול לטפל בזה,"
כן, ידעתי.
פעם כירון היה משתמש בשיקוי מיוחד שהיה גורם לי לישון טוב בלילה. כל כך טוב עד שלא חלמתי כלום. וזה הרגיש כאילו אני מתה וצפה בעולם שחור חסר כל.
העדפתי את הסיוטים שלי מאשר השקט המשונה הזה.
רק אחרי שג'ייק עזב את החדר, הנחתי לעצמי לעצום לרגע שוב את העיניים ולחשוב על הלילה ההוא לפני שנתיים, בו כמעט מצאתי את מותי.
ועל כל מה שקרה מאז שהגעתי לכאן: מחנה החצויים בלונג-איילנד, ארה"ב.