טלנובלה פרק 7

"מה???!!??!" שאלתי בהלם.
לא חשבתי שהוא יודע להצטער מכל הפעמים שהוא היה צריך..
"טוב.. חשבתי על זה ואני מתאר לעצמי שצדקת במטוס. לא הייתי בסדר ביקשת ממני סליחה ואני לא התייחסתי.. מצטער. את סולחת לי?"
ואוווווווו! זה לא התאים לו!
בכל מקרה הרי אני ם ככה לא יכולה לכעוס על אנשים יותר מדי.
"ברור. זה בסדר. אז מתחילים מחדש?"
"כן." הוא אמר וחייך אליי.
"היי אני ליטל ואתה?" אמרתי לו. אמרנו מתחילים מחדש לא?
"אני ניקו." הוא אמר משועשע. צחקנו קצת והחלטתי לצאת מהבריכה להשתזף קצת.
שמתי לב שאני בהירה מדי!
בכל מקרה יצאתי אל אליס שיצאה מהבריכה כשדיברתי עם ניקו והצטרפתי אליה.
"אז.. ראיתי שאת ואח שלי דיברתם שתי דקות בלי לרצוח אחד את השני או במקרה הטוב לצרוח אחד על השני. מה זה היה?" היא שאלה.
"הוא.. הוא ביקש סליחה." אמרתי עדיין בשוק.
"הוא מה?" היא הרימה גבות מופתעת.
"אני יודעת. לא ידעתי שיש לו צד כזה. ת'אמת? אני עדיין בהלם."
"בצדק. ניקו אף פעם לא הודה שהוא טעה ובטח שלא ביקש סליחה. מאף אחד. אפילו לא כשהוא שבר את הבובה האהובה שלי בגיל שש. כנראה את זאת שיכולה לשנות אותו."
"נו באמת אנחנו לא סיפור אהבה פה. כמו שאומרים הזמן היחיד שבו אפשר לשנות בן הוא כשהוא תינוק." אמרתי בגיחוך.
"כן כנראה שאת צודקת. אני סתם משלה את עצמי. הרי כל כך הרבה שנים שהוא ככה. ספק אם יש מישהי שיכולה לשנות אותו."
טוב זה נכון מה לעשות? זה לא סיפור אהבה רומנטי. אני לא יכולה לשנות אותו..!
או שכן? יכול שאני טועה? אולי זה באמת יכול להיות סיפור אהבה?
לא! די אני צריכה להפסיק לחשוב על זה!
החיים הם לא סיפור אהבה והם לא טלנובלה הם החיים האמיתיים! אז די!
רגע.. טלנובלה! נכון מחר אני צריכה להגיע! שיט שכחתי לגמרי!!!!!
יואוו באיזה שעה זה???
"אליס?! איזה שעה אנחנו צריכים להיות מחר באודישן?" שאלתי אותה נסערת.
"אהה…. אני לא יודעת שכחתי!" היא נשמעה מבולבלת.
שיט מה אנחנו עושות??"
"אויש! אולי תתקשרי אל ג'קסון ותשאלי אותו באיזה שעה זה?"
"אני לא יודעת אליס, יכול להיות שהוא יחשוב שאני לא אחראית או משהו..!" אמרתי מיואשת.
"טוב זה עדיף על פני לא להגיע לאודישן בכלל!"
"אוף.. טוב את צודקת אני עולה לחדר להתקשר אליו את באה?"
"בסדר שנייה."
עלינו לחדר התחלתי לחפש את המספר של ג'קסון.
בסופו של דבר מצאתי אותו על השידה בחדר שלי.
"ג'קסון?" שאלתי כשהוא ענה לטלפון. "זאת ליטל. תקשיב אני לגמרי שכחתי באיזו שעה אני צריכה להיות באודישן וקיוויתי שאולי את תוכל להגיד לי…?"
"כן ליטל, שלום גם לך. האודישן צריך להיות ב-10 בבוקר. הכל בסדר?"
"הכל מעולה. אז ניפגש מחר?"
"כן כנראה יש מצב."
"טוב להתראות." אמרתי וניתקתי.
פניתי לאליס.
"האודישן ב-10!"
"את מוכנה?"
"אני חושבת.. אני מקווה! ואת יודעת שאת צריכה לשאול אותי את זה מחר כשאני יהיה ליד החדר לחוצה מתה מפחדת להיכנס ורועדת נכון?"
"את באמת תהיי כל הדברים האלה?"
"קרוב לוודאי שלא אבל בכל זאת.. לא משנה בואי נרד למטה ניקו.." רגע! הרגע התכוונתי להגיד שניקו כנראה מחפש אותנו או דואג לנו?! זה שהתחלנו מחדש זה לא שאני לא חושבת שהוא מעצבן ודי חסר רגשות.. כאילו למה שיהיה אכפת לו מאיתנו?! חוץ מזה שהוא חתיך לא מצאתי בו שום תכונה טובה.
"ליטל? מה התכוונת לומר על ניקו?" היא שאלה מסוקרנת.
"כלום, כלום! בואי נרד למטה אני מפסידה זמן שיזוף."
"תגידי עד מתי את יכולה להיות פה?"
"לא יודעת."
"את חושבת שתוכלי להישאר עד עשר?"
"כן למה יש משהו מיוחד בעשר?"
לא סתם כי משעמם ועשר זה המספר הראשון שקפץ לראש. חוץ מזה עכשיו שבע. מגיע לנו לפחות שעתיים בלי ניקו נכון? נגיד לו ללכת בשמונה ויהיו לנו שעתיים."
אין לי בעיה אני רק אגיד לאמא שלי שאני יחזור מאוחר." היא לקחה את הטלפון והתקשרה לאמא שלה.
אחרי כמה דקות של שיחה שלא הקשבתי לה הייתי עסוקה בלהגיב למאיה על הסטטוס המושקע מושקע שלה בפייס. הרי לא שכחתי אותה. אבל החלטתי לא לספר לה בינתיים על האודישן.
"מותר לי. כמה צפוי." היא אמרה.
"צריך להגיד לניקו שידע שהוא יכול להישאר רק עד שמונה."
אליס הסכימה איתי.
ירדנו לחפש איתו.
"ניקו?!" אליס צעקה.
"מה?" שמעתי אותו פתאום מאחורינו.
שיאו איך נבהלתי. ידעתי שהוא מעצבן!
"טוב. אז בואו נהנה מהשעתיים שנשארו לנו. אבל לא בשמש כי השמש נעלמת עוד כמה זמן. אז נהנים בבריכה!" הוא אמר ואז דחף אותנו לתוך המים.
לפני שהספקנו לצאת ולדחוף אותו הוא קפץ לתוך המים והשפריץ לכל מקום.
כולנו צחקנו. החלטתי לסלוח לו על הדחיפה כי הוא צריך לטבוע. לכמה שניות לפחות.
ואז בדיוק הייתה לי הזדמנות הוא בדיוק צלל ודחפתי את הראש שלו ולא נתתי לו לצאת כמה שניות.
אולי איזה חמש עשרה שניות הוא היה במים ואז נתתי לו הזדמנות לעלות.
שחינו עוד קצת דיברנו צחקנו ניקו יותר הצחיק.
תכונה אחת בשבילו. לילד יש חוש הומור. בלי שמנו לב כבר היה שמונה אז ניקו הלך הביתה ואני ואליס עלינו למעלה לחדר שלי.
"את יודעת שהוא מעצבן נכון? לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו פשוט נזכרתי שהוא מעצבן."
"תאמיני לי אני יודעת. אני גרה איתו. אם רק היית שומעת את הריבים שלנו על האמבטיה בבוקר."
"אני מתארת לי שזה כמו הריבים שלי ועידן.. אחים הם דבר מעצבן." אמרתי בגלגול עיניים.
דיברנו על כל מיני דברים. בעיקר בנים וכאלה.
פשוט דיברנו ודיברנו במשך שעתיים ואז פתאום קלטנו שכבר עשר.
נפרדנו וקבענו להיפגש כבר באולפנים לאודישן.
כשהיא הלכה ישר פרשתי למיטה. הייתי עייפה רצח ונרגשת למחר.
וכשאני רגשת אני לא נרדמת מהר אבל ניסיתי.
במוזר נרדמתי מהר.
-בבוקר-
"ליטל! קומי! את לא רוצה לאחר לאודישן נכון?!" שמעתי מישהו צועק לי.
לא זיהיתי מי זה הייתי ישנונית מדי.
"כן, כן עוד חמש דקות.."
"שום חמש דקות!" עכשיו כבר הבנתי שזאת אליס.
"אליס?? מה את עושה כאן??"
"מוודא שלא תאחרי. מה חשבת?! שאני אתן לך ללכת לבד?!"
"טוב עוד חמש דקות אני קמה."
"לא את קמה עכשיו!" היא הורידה ממני את השמיכה ופתחה את הוילינות.
"אם את לא מה עכשיו אני שופכת עלייך בקבוק מים מהמיני בר!" היא איימה.
"טוב, טוב אני קמה! לא צריך שום מעורבות של מים!" אמרתי וקמתי.
התחלתי להתארגן כשאליס צופה בכל תנועה שלי ומאיצה בי למהר.
בסופו של דבר הייתי מוכנה.
"איך את תגיעי לשם?" שאלה אותי אמא שלי.
"ניקו מסיע אותה איתי." אליס ענתה במקומי. הרמתי אליה גבות בהפתעה.
"אוקיי." אמא שלי ענתה.
"ניקו?" שאלתי את אליס כשיצאנו מהחדר.
"איך את רוצה שנגיע? עם ההורים שלך?"
"טוב צודקת." נאלצתי הודות איתה. להגיע עם ההורים?! לא בא בחשבון.
נכנסנו לאוטו וניקו חיכה לנו והתחלנו לנסוע.
"אתה יודע בכלל לאיפה לנסוע?" שאלתי אותו.
"ברור.. גם אני עברתי את זה!"
"אהה שכחתי.. איזה באסה. אני אתקבל אני אצטרך לראות אותך כל יום."
"אז בואי נקווה שלא תתקבלי." הוא אמר.
"שיואו! חוצפן." אמרתי לו ונתתי לו כאפה בראש.
הוא התעלם והמשיך לנסוע.
כעבור חצי שעה בערך הגענו לאולפנים.
האולפנים היו יפים. כאילו לא וואו. בניין רגיל גדול מפנים התרוצצו אנשים מדי פעם היו דלתות וכיסאות.
הלכנו למשרד הראשי והסברנו למה הגענו.
"כן ליטל. ג'קסון סיפר לי עלייך. אמר שיש לך קול של מלאך." אמרה הפקידה שהיינו איתה.
"לכו עד סוף המסדרון דלת שמאלית. כתוב עליה אודישנים. תיכנסי. את הראשונה היום אז את לא צריכה לחכות. בהצלחה."
הודינו לה במהירות והתחלנו ללכת לאן שהיא אמרה לנו.
הייתי אם היד על הידית מנסה להירגע אליס מרגיעה אותי.
בסופו של דבר הייתי מוכנה.
אליס איחלה לי בהצלחה ובמפתיע גם ניקו.
נכנסתי לחדר.
החדר היה גדול ובקצה שלו היה שולחן ולידו ישבו שלושה אנשים.
הם ביקשו ממני להציג את עצמי ונתנו לי לנסות לעשות את הסצנה הראשונה.
הסצנה הייתה פשוטה. הייתי בבית. כלומר הדמות הייתה בבית מתכוננת עם משפחתה לטיסה שלהם לארגנטינה. זה היה די דומה למה שעברתי כשהתכוננו לנסוע לפה אז לא היה לי קשה.
כשסיימתי הבעות הפנים שלהם לא גילו כלום והם רשמו משהו במחברות.
בסופו של דבר האיש השמאלי ביותר התחיל לדבר.
"לצערם…"

אז! אחרי שבוע וחצי שלא כתבתי חזרתי לכתוב! ממש שיא של אי-כתיבה.
בכל מקרה השבוע וחצי הזה היה סיוט! ולא רק בגלל כל מה שקרה אלה בגלל שלא כתבתי.
איך שכחתי שכתיבה מרגיעה אותי?!
למה נתתי לבעיות להידחף לי לכתיבה?!
בכל מקרה אז חזרתי לכתוב וכמו שהבטחתי שני פרקים ביחד!
והפרק הזה אקסטרה ארוך!
בכל מקרה 6\7 תגובות כדי לראות שרוב הקוראים שלי חזרו ואני ממשיכה.