הסוד של מלסיה -פרק 1

היא תפסה בשתי ידיה בקצוות שמלתה הארגמנית והתפוחה, פוסעת בשלווה (מהירה מידי, לטעמי, בכל אופן) וירדה במדרגות, פותחת דלתות, נכנסת לחדרים ויוצאת מהם בסערה.
היא בטח מחפשת אחרי שוב, חשבתי. אולי אני צריך להפסיק להתחמק ממנה, אבל זה בלתי נמנע. בכל פעם שאנחנו נמצאים ביחד לבד, היא משגעת אותי. כלומר, לא בצורה רעה, כן, פשוט ש… אני לא יכול להסתכל עליה הרבה זמן בלי…
"מצאתי אותך!" נשמעה צעקה פתאום. הסתובבתי מהר לאחור, מנתק את מבטי מין החלון ונועץ אותו בה, בנערה שנעמדה מולי.
בגווין.
"אתה יכול להסביר לי למה אתה מתחמק ממני כל הזמן? זה לא הוגן, אתה יודע… אתה אולי אורח בארמון הזה,ואני מבינה שאתה לא מתחבר להרבה אנשים ומשרתים בחצר, אך לפחות על תתעלם ממארחיך…" היא סגרה את הדלת והתחילה הסתובב בחדר. רעש נקישות נעליה נשמע בשקט שהיה.
"את יודעת שאני הולך עוד כמה שבועות, חוזר לארמוני והכל.." הולך. איזה מוזר זה להגיד את זה. כבר שנה שלמה שאני נמצא בארמון מלסיה, שנה שאני מנהל משא ומתן ועסקים.
שנה שאני מנסה לברוח מגווין.
"כן, אבל לפחות יכולת להיות… חברותי יותר, פתוח, עדין… יכולת להתרועע בחצר ולא רק עם אבי ועם שאר הדוכסים והאצילים…" סיננה. היה אפשר לשמוע בבירור את עצבנותה.
"בסדר, אני מצטער," אמרתי. החדר היה גדול. הוא היה מרווח ובאגף הצפוני (שלא כמו בשבוע שעבר, שהיה באגף הדרומי). היה בו ריהוט פשוט (שנבחר בקפידה), החל מהארון הגדול שהיה בצבע כחול ועיטורים לבנים עליו, המיטה הזוגית (מה שהיה מיותר לבן אדם שישן לבד), נברשת התקרה ועוד כמה דברים.
"… ואתה בטח לא מקשיב לי עכשיו, נכון?!" היא הניחה את ידיה על מותניה. עיניה הביעו כעס ועצבות.
"אני מצטער."
"ואתה מוכן להפסיק להגיד "אני מצטער" ?!" צעקה. הייתי המום. הבטתי בה ברצינות ופתאום שמתי לב שעיניה דומעות מעט.
"לא משנה, אני הולכת," היא הסתובבה לאחור והתחילה לצעוד לעבר הדלת.
"חכי," קראתי אחריה ושלחתי את ידי לתפוס אותה. לא שמתי לב לפיסת בד שהיתה על הרצפה. ידי תפסה את ידה אך רגלי דרכה על פיסת הבד והחלקתי מעט אחורה.
"מה… היי… !!" עפנו שנינו אחורה על המיטה. ידי היתה מתחת לגבה.
"יש משהו שאתה רוצה להגיד לי?" שאלה. אני דיי בטוח שהיתה נימה מפתה בקולה.
"לא ממש, רק שאני מבטיח שאני אנסה להיות נחמד יותר." היא התיישבה ושיחררה את ידי, ואני התיישבתי גם. הבטתי בה ושמתי לב שמעט מין השמלה שלה ירדה וחשפה את כתפייה. הרחקתי אותה ממני והפנתי את מבטי.
"מה קרה?" קולה היה תמים.
"כ-כלום," בדיוק באותו רגע נשמע תקתוק קל. "אדון סיאל, אני מבקש רשות להיכנס." זה היה בוודאי המשרת ההוא, ריק.
"היכנס," אמרתי וייצבתי את קולי. המשרת נכנס. "המלכה מבקשת לראות אותך. היא טוענת שיש לה נושא חשוב מאוד לדון בו…" הוא עצר מעט כשקלט שנסיכתו נמצאת בחדר. "גברתי," אמר וקד קלות.
"ריק, כמה נחמד לראותך. האם הכל בסדר? אתה חש בטוב?" שאלה אותו בנחמדות. הוא ענה בחיוב וחיוך קל עלה על שפתיו. נראה שהצוות אוהב מאוד את הנסיכה שלהם.
"היכן המלכה?" שאלתי, מהר לפני שישכחו את הנושא המקורי.
"בחדר הכס." הוא העיף בנו עוד מבט אחד, קד בשנית, ויצא מהחדר. היתה שתיקה בחדר לכמה דקות ולבסוף דיברתי. "אולי כדאי שתצאי מהחדר, נסיכה." היא הביטה בי במבט נעלב. "אני מפריעה? אתה מנסה לגרש את נסיכת מלסיה מחדר בארמונה?"
הייתי נבוך. "אה, לא, לא… אני פשוט רוצה להחליף בגדים…" היא קמה ממקומה, מסדרת את שמלתה והתקרבה אליי. "שתהיה לך שיחה נפלאה עם אימי." היא שלחה נשיקה לעברי ויצאה מהחדר.
נאנחתי בקול ופתחתי את הארון, מתחיל להתלבש לקראת הפגישה.
החיים בהחלט לא קלים בשבילי בממלכה הזאת.