מרינה -פרק2 {לקרוא ולהגיב לא עולה כסף!!!!}

פרק שני: העבר של מרינה

כמו מתוך חלום שמעתי את אדריאנה (מי שפעם קראתי לה אמא) אומרת "מרי אני מאוד מצטערת אבל את אינה הבת שלי. אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך כאילו הייתי אמא שלך." אני חושבת שבשלב הזה קמתי והלכתי לישון, כי כשהתעוררתי הייתה שעת צהריים, וליד המיטה שלי היה שוקו חם -או לפחות פעם הוא היה חם- אם קרום בעובי שתי אצבעות. זה לא יכול להיות! הם לא שיקרו לי! אחרי הכל אני מכירה כל סדק ומגירה בבית הזה ולא ראיתי בשום מקום תעודת אימוץ, עכשיו שחושבים על זה גם לא תעודת לידה… זהו זה! אני הולכת לדרוש מהם תשובות. לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב כל שאלה שאני יכולה לעלות על הדעת כדי שאני לא ישכח שום מילה,-אל תשפטו אותי, אבל יש לי נטייה לשכוח דברים- ויצאתי לסלון. כשמצאתי את אדריאנה ולוקס (ההורים שלי לשעבר) הם ישבו על הספה וראו קומדיה בטלוויזיה. כשראו אותי, אבא ,זאת אומרת לוקס חיבה את הטלוויזיה והשתרר שקט מעיק. כשהסתכלתי על הדף שלי ראיתי שם רק שתי שאלות שנכתבו בכתב מאוד לא ברור וגם לא ממש קריא. "מאיפה לקחתם אותי?" הקול שלי לא נשמע כמו הקול שלי. הוא היה צרוד שקט ומנותק. "בואי תשבי מרי, אנחנו נספר לך." אמר לוקס. התיישבתי על הכורסא והקשבתי. אדריאנה דיברה ראשונה "לא לקחנו אותך משום מקום. את בוודאי לא זוכרת,זה קרה לפני הרבה זמן, ולאנשים יש נטייה לא לדבר על נושאים כאובים… אבל הגיע הזמן שתדעי. לפני בערך 15 שנים הממשלה הכריזה על מצב חירום. לאף אחד לא היה מושג מה גרם לכך והתקשורת הדליפה שמועות לגבי דליפה של אנרגיה גרעינית ומגפות ועוררה פאניקה ברחובות מפני שהממשלה לא הסכימה לשחרר תגובה. זאת הייתה תקופה חשוכה ומפחידה מאוד היו רעב והתפרעויות בכל בית והמון מקרי מוות ומגפות, כי על האזרחים הותר הסגר ומי שיצא לעיתים קרובות לא חזר. כולנו פחדנו לצאת החוצה. ילילה אחד אני ולוקס התעוררנו ושמנו צרחות נוראות, וכשהרעש דעך סוף סוף יצאנו החוצה." ולוקס המשיך "כשפתחנו את הדלת, על המדרכה ראינו תינוקת קטנה יפה וחיוורת בתוך עריסה." בשלב הזה אדריאנה הוציאה קופסת תכשיטים קטנה ופתחה אותה, בתוך הקופסה הייתה שרשרת עדינה עם תליון יפהפה שעליו כתוב בכתב מסולסל ועדין

~מרינה~

"כשהתקרבנו ראינו שהתינוקת ענדה את השרשרת הזו." אדריאנה העבירה אליי את השרשרת ואני בהיתי בה בהלם מוחלט. מעולם לא שמעתי על דבר כזה. הסגר מטעם הממשלה? פחד ומוות ברחובות? נטישה של תינוקות? זו בהחלט הייתה סיבה להיכנס לשוק. כשאני עדיין מסתכלת על השרשרת שאלתי את השאלה השנייה ששרבטתי בכתב לא קריא. "מי אני ומה ידוע לכם על עברי?" אדריאנה ולוקס החליפו מבטים ולוקס אמר "אנחנו מניחים ששמך הוא מרינה, אבל אנחנו לא יודעים כלום על עברך." השתררה שתיקה מעיקה והרדיו הדהד בקולי קולות. "הפיגוע התרחש ברחוב פיגו 68" –שלושה בתים מאיתנו – "שלושה פצועים והרוג אחד, הפצועים מדווחים"היה חשוך וקר מאוד. לא שמענו כלום ולפתע הרגשנו תחושת משיכה והסתובבנו. ראינו בחורה רזה ומושכת, ואז היה חושך' לכל הנפגעים היו אותם החבלות. פצעים עמוקים באזורים מרובים בגוף ואיבוד כמה ליטרים דם."

כמו תמיד אותם פציעות ואותה רוצחת סדרתית… ככה זה תמיד אצלנו ברחוב פיגו, פעם בשבוע או כמה ימים יש פיגוע. בגלל זה אנחנו לא מצליחים למכור את הבית, חשבתי. אדריאנה הפרה ראשונה את השתיקה "מרי, יש עוד שעתיים עד שנגמר יום הלימודים. את רוצה ללכת?"-"כן" אמרתי, וחשבתי איך לעזאזל אני הולכת לעבור עוד דקה אחת עם הבוגדים האלה?ברגע שהשאלה נכנסה לי לראש כבר ידעתי את התשובה, אני לא נשארת כאן. נכנסתי לחדרי ולקחתי את תיק בית-הספר שלי ורוקנתי אותו מכל מה שהיה בו, ובמקום זה הכנסתי את הארנק שלי, , בגדים להחלפה, מחשב נייד ואת השרשרת חדשה-ישנה שלי. אמא ואבא (לשעבר) איחלו לי יום טוב. ברור, בוגדים! קניתי כרטיס לאוטובוס ונסעתי לשדה התעופה. בהיתי בשרשרת המיוחדת שלי, ופתאום שמתי לב למשהו מוזר בשוליים שלה, ניסיתי לפתוח אותה, ובהפתעה גמורה, הצלחתי! בפנים ראיתי תמונה קטנה של תינוקת ופתק צהבהב ישן ומקופל. פתחתי את הפתק ושם היה כתוב:

~רובל, פיגו 65. שם היא תהיה בטוחה. קחו אותה משם כשתהיה בת 16, ותחזירו אותה. שתלמד מי היא ומי אנחנו. תיזהרו.~

בהתחלה הייתי בשוק, אני אהיה בת 16 עוד שישה חודשים בדיוק. ההיגיון אמר לי לחזור הביתה ולחקות עד שמי שזה לא יהיה יחזור לקחת אותי, אבל הלב אמר לי שאני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת! ואין לי שום מושג למה דווקא עכשיו ולא בכל אלף הפעמים האחרות ששם זה באמת יחל להועיל, הקשבתי להיגיון. קניתי עוד כרטיס אוטובוס –בזבוז כסף רציני- וחזרתי הביתה. מוזר… חשבתי שהדלת תהיה נעולה… כבר די מאוחר… ואיפה המנעול? אה… הינה שם, בערך חמישה מטר מהדלת. חמישה מטר מהדלת?!?!?! הוצאתי מהתיק את המחשב הנייד, מוכנה לדפוק אותו בראש לכל פורץ שהוא, והתקדמתי לעבר הסלון. ושם ראיתי את ההורים שלי, אם עניים גדולות ומפוחדות שממוקדות בגבר חיוור וחתיך בצורה לא חוקית ששומר עליהם, (מוזר, חשבתי שיהיה לו נשק…) וראיתי גם עוד שני בחורים חיוורים ושריריים להחריד מחפשים משהו, ואז הבנתי.

הם מחפשים אותי.