הלם קרב – פרק 7 (סיפור משותף עם aviya)

אני נכנס אל הבית השקט, מחזה כמעט נדיר שקורה, הבית דומם ושום צליל של צעקות לא נשמע מבין כותליו.
אני פוסע במסדרון הקטן והשקט, משתדל לא להעיר את המתים, ונכנס במהירות לחדרי הקטן והדל.
מניח בצד החדר בחזרה את הגיטרה הישנה, מונחת שם, מוכנה לצבור אבק כי בזמן הקרוב אני לא אגע בה.
התיישבתי על מיטת היחיד הקטנה שלי, המיטה מעלה בי זיכרונות לשדה הקרב, אל מיטות השדה הלא נוחות עליהם ישנו מידי לילה בתום יום מפרך.
משום מה, באיזה שהיא צורה משוגעת זה מרגיש כאילו מיטות השדה רכות יותר מהמיטה שלי פה בבית.
זה נשמע באוזניי כל כך אבסורד, כי כולם אומרים ש-׳אין כמו בית׳ , אני אומר שאין כמו שדה הקרב, שם הכול פתוח, שם שום דבר לא בטוח.
אני לא יכול להחשיב את המקום הזה לבית שלי, קשה לי להחשיב את האנשים הסובבים אותי למשפחה שלי.
אני יודע, אני שרוט על כול הראש, זה שדה הקרב עשה את זה, גרם לי להשתגע, להבין את המציאות טיפה פחות יפה ממה שהיא מצטיירת.
אני יודע שהמוצב שלי זה הבית שלי, שהחיילים בפלוגה שלי הם האחים שלי, גם בלי קשר דם.
אני קם מהמיטה הלא נוחה ומתקרב אל החלון היחיד שבחדרי, מסיט בעדינות את הוילון הישן ופותח את הזגוגית הקרה.
אוויר סתווי מתנגש לי בפרצוף כשהחלון נפתח, לא אכפת לי עד כמה קר בשעות ערב מאוחרות אלה, בשדה הקרב קר הרבה יותר בשעות האלו.
דחפתי את ידי אל כיס מכנס הג׳ינס הישן שלי, כבר המון זמן שלא לבשתי ג׳ינסים, תמיד הייתי לבוש במדים, כל כך הרבה זמן שהייתי לבוש אך ורק במדים.
שלפתי מהכיס את קופסת הסיגריות הלבנה, שולפת מתוכה סיגריה מגולגלת וארוכה דוחף אותה אל תוך פי, ומהכיס השני שולף את המצית השחורה ועליה כיתוב באותיות לבנות -׳מארינס יחידת הנחתים האמרקני׳
לחצתי על הכפתור, להבה חמה ניצתת ומדליקה את קצה הסיגריה.
מיד עשן סמיך מתמר מקצה הסיגריה, וריחה מתפזר ונידף החוצה מהחלון.
דחפתי בחזרה את קופסת הסיגריות ואת המצית אל תוך הכיס, עכשיו כשהסיגריה בפה אני נותן למחשבות לסחוף אותי הלאה, רחוק יותר ממה שכבר סחפו.
אני נזכר במייקי, בכל הרגעים שלנו יחד שמה בשטח האויב, איך הוא תמיד הגן על הגב שלי, ואני שמרתי על שלו, איך תמיד היינו שמה אחד בשביל השני, ותמיד איכשהו הוא היה יותר לצידי, ממה שאני הייתי לצידו.
עכשיו, אחרי שהוא הלך, קשה לי לחשוב אם למעלה טוב לו יותר, אני מצטער על כל המילים שאני לא יכול לומר לו עוד, על הדברים שאני לא יכול לספר לו, לשתף אותו.
באמת ובתמים החשבתי אותו לאחי, אחי הקטן ממני בכמה חודשים.
אני מתגעגע לצבע העיניים הנדיר שלו, לחיוך הממכר שלו, לדיבור ולבדיחות שלו שמשום מה, גם אם לא היו מצחיקות, תמיד מצאתי את עצמי צוחק מהן.
מייקי היה מיוחד, וזה מה שגרם לי להתחבר אליו מההתחלה.
דמעות קרות מתחילות לזלוג מקצה עיניי, גם כנגד רצוני, המחשבה על מייקי שוברת אותי, במיוחד אחרי שהוא מת, שהוא כבר לא פה יותר.
אצל כולם השמש זורחת, החיים זורמים, חיים בנחת, בלי הפחד.
ורק אני, שבור מאז שמייקי עזב, השאיר אותי להתמודד פה לבד, מאז אני מנסה לאסוף את השברים של המסכה שנשברה לי על הפנים.
אני נשבעתי מאז שעזב שאניח לו זר, אבקר את הקבר, ושמו לא חרוט רק על האבן, חרוט גם בליבי, דם זה לא מים אבל הוא אחי.
והסיגריה הממכרת נגמרת במהירות, אני חוזר בשנייה אחת אל המציאות הקשה והעגמומית.
אלה חיי, אני לא בחרתי אותם, אבל אני חייב לחיות אותם.