הלא יאומן… פרק 1
הגעתי לשוק עם שק חום קטן שבתוכו מטבעות ישנים. מאז שעזבתי עברו 7 שנים תמימות ואכזריות. "צ'אק!" קראתי בשמחה לעבר הנער לבוש הסחבות. הוא הדיף ריח של זבל, אך לא הייתי צריכה להשתדל לעצור את נשימתי. למדתי שם מה זה באמת ריח רע וריחו של צ'אק דמה יותר לריח שדה כלניות באביב.
"איפה אליוט וליליה?" שאלתי אותו. "אפשר לומר שהם הסתדרו בעולם…" אמר צ'אק והסתלק משם. "חכה רגע! צ'אק!" צעקתי, אבל הנער עם השיער המדובלל כבר נעלם בין המוני הסוחרים והקונים הגסים.
נכנסתי עמוק יותר אל תוך השוק והתקדמתי לעבר דוכני התכשיטים הדלים שהיו באזור. החלטתי שאת האוכל אקנה מאוחר יותר, כאשר אמצא את אליוט וליליה.
המוני סוחרים ניסו למכור לי גבינות, חלב, מים מתוקים 'טהורים' ולחמים שהריחו כול כך טוב שכמעט קניתי אותם, אבל שם לימדו אותי מתי צריך משהוא ומתי לא. למדתי שם להיות נוקשה וקשה. להסתפק רק במועט ולא לאכול יותר מקמצוץ האוכל והמים שצריך כדי לשרוד.
כעבור רגע הבנתי למה צ'אק נעלם. אחד מהאצילי המלך הגיעו לשוק בכרכרות הזהב המפוארות שלהם ובשלל השומרים המקיפים אותם.
לפי ההתלחשויות, הבנתי שזהו לורד דיימון. זזתי אחורה ורק לאחר שכולם נעמדו בשני צידי השביל וכרעו ברך ללורד האציל, ראיתי את הקשיש הזקן מנסה להזיז את עגלת מלונים שלו מן הדרך ולהרים את הסחורה שנפלה, אך מאוחר מידי…
השומרים דחפו את הזקן מהדרך והפילו והשחיתו את כול סחורתו היקרה. עתה, איימו להרוגו עם חרב כסופה נוצצת שהצמידו לגרונו. "איך אתה מעז להפריע ללורד דיימון בדרכו!" צעק השומר. קסדה כסופה כיסתה את ראשו הקירח והוא היה חסון, שרירי וחזק.
לא יכולתי לתת לזקן חסר האונים הזה להיפגע ולכן קמתי מבין בני העם הכורעים. גלימתי התנופפה ברוח שנשבה וברדס ארגמן כצבע גילמתי היה על ראשי.
שלפתי את חרבי מנרתיקי. היא נצצה לאור השמש הזורחת. ידיתה שובצה אבני חן ויהלומים יקרים והייתה עשויה מזהב, הרבה יותר מרשימה מחרבם הכסופה והמשעממת של השומרים.
לפני שהספקתי לעשות עוד צעד אחד, שני ילדים צעירים בני לא יותר משבע או שמונה, התקרבו בריצה לקשיש ולא שמו לב לכרכרתו של לורד דיימון וחייליו. הילדים רצו עד שהתגלגלו בקול צחוק על המלונים. הקשיש ניסה לומר להם ללכת, אך הם נהנו מידי והמשיכו לרוץ עד שחרב התקרבה אל גרונם אך במקום זאת פצעה את ידו של הילד.
הילד בכה בכאב ולחיו נהיו אדומות מדמעות. העם שכרע בצד לא יכל להראות את המאורע הנוראי, אך גם העדיף לא להיהרג בשביל פעוט.
לפתע נערה שנראתה כבת 13 ושערה חלק ובלונדיני, כמעט לבן ועיניה ירוקות בהירות, כמעט שקופות, נעמדה לפני שני הילדים. כאילו הגנה עליהם.
ראשה היה מורם בגאווה, בעוד הילדה ששיער תלתלים שחורים שופע לראשה, החזיקה את ידו הבריאה של הילד הבוכה. אתה יודע במי כרגע נגעת?" שאלה הילדה. "בילד פתי" אמר השומר בלגלוג.
הילדה צחקה. היא התקרבה אל השומר והניחה ידה על להב חרבו. "החרב שלך?" שאלה וגרמה לשומר להרגיש באי נוחות. "זוזי מהדרך ילדה" אמרק ודחף אותה באגרסיביות הצידה.
אילו הייתה הילדה חזקה יותר אולי יכלה להישאר לעמוד, אך הייתה חלשה וכחושה ולמרות נחישותה הרבה וגאוותה הכמעט רבנית, נפלה אל דוכן חלב ומשקאות. בעל הדוכן נאנח בצער על הסחורה האבודה.
שני הילדים ברחו אל הנערה. לילד היה שיער בלונדיני חום ועיניים כחולות מהפנטות. בחיוכו היו מוצאים שתי גומות חן עדינות ועם כול המתיקות הזאת, בטנו נצמדה לגבו הקמור. באשר לילדה עם השיער השחור המתולתל, היא הייתה רזה מאוד, אך מלאה הרבה יותר מהילד ומרבים מהעם. הנערה החלה להתאושש, השומר כיוון את חרבו לעבר הקשיש והתכוון להורגו, אך הנערה קמה במיידי וקפצה על השומר.
הסתכלתי עליה, לא יודעת מה לחשוב. האם זו נחישות? אומץ? או שמא יהירות? רעבתנות? שחצנות? בכול אופן לילדה היה קצת מכול דבר ובהחלט שהיא לא חשבה על התוצאות…
לא יכולתי יותר לעמוד בצד מבלי לעשות דבר. הפעם השומר התכוון לגמור את זה. אחת ולתמיד. קפצתי גם אני באומץ ועמדתי לפני הנערה בדיוק כאשר חרבו של השומר עמדה להכות בה ולגמור את חייה. השומר לא הבין מאיפה בא הדבר ונפל אחורה מההדף. "בירחו!" צעקתי לילדים ועזרתי לקשיש.
הנערה התעקשה לעזור לו בעצמה. "תראי ילדה, אני לא יודעת אם את אמיצה בטירוף או יהירה ברמות מוגזמות אבל זה לא משנה. את חייבת להסתלק מכאן עכשיו ולא תמצאי את עצמך מתה מוות קר" אמרתי והסתכלתי עליה במבט נוקשה. את המבט למדתי שם.
במקום ההוא שאת שמו אסור לומר. מי שלמד שם יכול להיחשב בעיני אחדים כמי שקיבל כבוד ומגיע לו לקבל תואר תואם, מעטים חושבים כי המקום אכזר ומי שהולך לשם אידיוט רעבתן וחסר שכל ושאר האזרחים אינם יודעים על המקום. עסוקים בצרותיהם שלהם.
הנערה לא הרפתה ועזרה לאסוף את המלונים המרוסקים בעוד אני קמתי והחלתי להילחם. זה היה אחד הקרבות הקלים בחיי. השומרים היו מגושמים ויהירים וכול אחד בתורו חשב שאני סתם עוד אישה מטומטמת שחושבת שהיא כזאת משהו…
טוב, הפעם האיש לא צריכה לחשוב את זה כדי לדעת שזה נכון. שם, הייתי בין הלוחמים הטובים ביותר. מעלי היו אחדים וביניהם חברי הטוב טוני, וחברתי הקשוחה (שחברותנו הייתה קשה גם היא) קליופה, אבל אנחנו קראנו לה קלי.
קולות צלצול קולניות נשמעו חזק וברור בעת שחרבי נפגשה עם שלוש חרבות בו זמנית ועוד שומרים באו. הלורד דיימון התעצבן מלחכות ויצא מכריכתו לעבר המהומה.
"שקט!" צעק וכולם השתתקו. הבטתי בו בזלזול מוחלט. שערו השחור החלק היה משוך אחורה והוא לבש מגפיים שחורים עבים מעט גבוהים, ג'ינס כחול כהה, חולצה לבנה וג'קט כחול צהוב ועל אצבעותיו היו שלל טבעות יקרות.
הוא נראה לי מוכר, כאילו הוא היה שם. איפה שאני הייתי. תבינו, אחרי שגמרתי שם לא חזרתי מיד הביתה. הצטרפתי לקבוצת מורדים הנקראת "היהלום האדום" שהתחרתה בקבוצת המתנגדים "קוד שחור". היו עוד קבוצות מורדים רבות כמו "ספיר תכול", "מרד השלטון", "הפרה הצווחנית", "החץ הזהוב", "כוכב השביט", "המלך הוא אנחנו" ועוד רבים מספור, אך הקרב האמיתי התחולל נגד "היהלום האדום" ו"קוד שחור".
למעשה, הקרב האמיתי התרחש נגד השלטונות והמלכים בכול מקום. הלורד נראה לי מוכר. לא בהכרח מקבוצת "קוד שחור". אולי מ"הקיפוד המקפץ" שהייתה קבוצה כושלת? אבל אחרי שנלחם בהם הוא מצטרף למשפחת האצולה? זה אינו נשמע הגיוני. היינו מסורים. נתנו את נשמתנו כדי שאחרים יוכלו לישון עם חצי עין פקוחה ולא לחכות שהם ימותו.
הקרבנו את החיים שלנו עבור אנשים שמעולם לא פגשנו וכנראה גם לא נפגוש. אנשים שלא תמיד מגיע להם לחיות ובכול זאת הם הנה הם, בשר ודם. נלחמנו עבור אלא שמגיע להם לחיות. כמובן שהיו את אלא שניסו לעצור אותנו אבל זה כבר סיפור ליום אחר…
בכול אופן, הוא התקרב אלי והביט בי כאילו אני הזבל של אתמול. הוא גיחך לעצמו. "משהו מצחיק אותך מותק?" שאלתי אותו בקול ארסי. "היא יודעת לדבר!" 'התפלא' לורד דיימון ו'הצחיק' את כולם. הסתכלתי עליו וצחקתי גם אני.
"חושב שאתה משהו משהו הא?" אמרתי והענקתי לו חיוך מזויף ענק שמחק את חיוכו וצחוקו הקולני. "ומי את בדיוק? אם אפשר לשאול כמובן גברתי הנכבדה" אמר שוב בסרקזם. התקרבתי אליו ומבט רצחני בעיני. ידעתי מה אני עושה. עשיתי את זה רוב חיי וכנראה גם אמשיך, לעשות זאת. ידעתי את מטרותיי ושאיפותיי ואת היעוד שלי. לעולם לא שכחתי ולעולם לא אשכח. הם הזכירו לי את זה שם יותר מידי.
חיוך קטן עלה בזווית פי, מה שגרם ללורד לקחת צעד מהוסס אחורה. הוא הביט מבט חטוף לעבר השומרים המעולפים. חלקם ללא דופק. הפחד חזר והשתלט עליו והוא הביט בי באימה. חיוכי גדל וגדל ואז בבת אחת נמוג. "בשבילך, אני הסיוט הכי גרוע. בשביל האנשים האלה" אמרתי והצבעתי על האזרחים המפוחדים שעמדו בפינה רועדים, "אני גיבורה. המושיעה לגאולת החירות. בשביל חבריי, אני זו שקמה ועומדת ומדברת. זו שנוקטת עמדה!
בשביל משפחתי אני הילדה האהובה והתומכת שהקריבה את עצמה למען חייהם של אחרים כול כך הרבה פעמים שאין טעם לספור. ובשבילי… טוב, אני חידה מסתורי לכולם. ואנחנו עומדים להתראות שוב בקרוב מאוד… אבל על תדאג, בסופו של דבר תדע את שמי." אמרתי בזלזול. ככול שדיברתי יותר כך התקרבתי אליו יותר. עתה הייתי כול כך קרובה אליו עד שהוא יכל להריח בהבל פי המצחין.
כן, מצטערת חברים אבל בין יתר הדברים שאני צריכה לקנות כדי לשרוד, לא באה משחה ומברשת שיניים.
הוא מעד ונפל אחורה. חייכתי חיוך קטן והבטתי בו בהנאה צרופה. מפחד. מזיע מלחץ. "עכשיו אתם יכול להבין אותם נכון?" אמרתי והצבעתי לאנשים שעדיים רעדו. לורד דיימון לא הסיר מבטו ממני. רעשי כרכרות נשמעו וחיילים צועקים התקרבו. "את לא יכולה להילחם בכול השומרים שלי" אמר בפחד וניסה לעזור אומץ לכדי פרצוף רציני לא יוצלח. צחקתי וחייכתי חיוך קטן. "אני מרחמת על חיי אדם שלא יכול להגן על עצמו בזמן שהוא מנסה להגן על אדונו בכישלון חרוץ" אמרתי והלכתי משם גאה בעצמי.
הנערה כבר נעלמה בין ההמון ואיתה שני הילדים השובבים שלמדו את לקחם. ובאשר אני? המושיעה של העיר הגיעה. גלימתי התנופפה ברוח הפרצים שהייתה ועד שהגיעו השומרים האחרים נעלמתי כשאני משאירה אחרי שובל של שומרים מעולפים, אנשים המומים ולורד אחד שוויצר שעומד לצאת במלחמה נגדי.
אז לסיכום? ברוכה הבאה לחיים שלי.
תגובות (4)
תמשיכי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
……. :(
כן! תמשיכי!
ואנחנו חייבות לקשור את דניאל ולהכריח אותה להמשיך את חלומות!
תמשיכיייייייייייייי