היומן של גברת אנה

6.1997. 27

"יש הקלה מסוימת בלעזוב . להשאיר הכל שם .
חבוי בין הצללים החשוכים של הגבעות המוכרות , מוארות באור דמדומים ,
להשאיר הכל שם , טבוע בערפל של נטישה פתאומית .
יכולתי לקרוא לזה מקרה חד פעמי . לא יקרה שנית .
אבל זה שקר . ומה הוא הטעם בלשקר לעצמי?
בתקווה שאצליח לשכוח הכל מאחור .
אנה ."

__________________________________________________________________

27.6.2001

ראיתי אותו היום, מביט בי מבעד לזכוכית המכוסה דמעות של גשם .
תהייתי מה הוא עושה כאן , האם הוא מחפש אותי .
הוא נראה אפור גם מרחוק .
לא זכרתי שהוא כל כך אפור , כאילו עננה שחורה של גשם מטילה עליו את צילה האיום .
הוא הביט בי זמן מה , לא זזתי . חיכיתי שילך .
אני תוהה לעצמי מה הייתי עושה אם היה נכנס בדלת , מטיח את תיקו השחור והנוקשה על שולחני , ודורש לדעת , בלי שום גינונים מיותרים " לאן נעלמת אנה ?"
בטח הייתי עונה לו בחוצפה , דרך שסיגלתי לעצמי מאז שאני חייה פה . בברלין .
הקור האיום שאב ממני את כל החמימות שעוד נותרה , הפכתי לגסת רוח ומרירה .
וכך גם הייתי עונה לו . תשובה מרירה ותוקפנית .
והוא היה מביט בי , תוהה לשם מה ולמה אני עונה לו כך , ואז היה נאנח ומתיישב בכורסא השחורה שמונחת ממולי , מוציא סיגריה שיווצרית , ומביט לי ארוכות בעיניים . עיניו בוהקות כמו אבן אזמרגד .
" אנני .." היה אומר " אל תהיי קשה "
ואני הייתי נמסה מבפנים .
למרות הקור הנורא , כי הוא קרא לי כמו שלא קרא לי כל כך הרבה זמן .
אבל הייתי שומרת את המסכה על פניי . מסכת תוקפנות אילמת .
הוא היה מניח את ידו הקיצית החמה והנפלאה על ידי הקפואה , מחמם אותה במגעו , ואז לוחש
" התגעגעתי אנני . התגעגעתי נורא . "
הייתי מחכה כמה שניות , ואז מושכת את ידי מידו , קוראת לחשבון , ועוזבת במהירות ,
מחכה לשמוע את צעדיו מאחורי .
הוא לא היה מאכזב , תוך דקה או שתיים הוא היה תופס בידי מושך אותי אליו . אל חום גופו במעיל העור שלו , שהריח שלו מוכר עד כאב ,
מרים את פניי אל פניו , ומצמיד את שפתיו אל שפתיי .
לא הייתי מתנגדת , אפילו הייתי נהנת .
שוכחת שהוא היה הסיבה שעזבתי , נותנת לו לנשוא אותי אל תוך נשמתו החמימה, מציפה אותי בזיכרונות ישנים , מתקופה אחרת בכלל .
הייתי הולכת איתו . בהחלט.

מזל שהוא פנה לרחוב הראשי .