סיוטי ילדות – פרק אחד
גוון נאנחה כשהביטה באחותה פולי מביטה מעבר לחלון על האביב של לונדון. היא חיכתה לפיטר. אתם יודעים – פיטר פן, הילד שלא גדל. הוא הבטיח שיבוא אבל גוון היתה ספקנית. אמה בעצמה אמרה שפיטר תמיד שכח אותה, והיא גם חוותה את זה על בשרה.
"פולי, כדאי שתאכלי." אמרה גוון. אחותה לא אכלה ולא ישנה מתחילת החופש שהיא קיבלה בבית הספר, בית הספר החדש של פולי היה מפנק במיוחד.
טוב, זה מגיע לפולי. היא קפצה מיד לכיתה ב' אחרי הסיפור שלה על פיטר פן ש"ריתק את הכיתה והבהיר לכולם שהילדה סופרת".
פולי הנידה בראשה. "אני מתגעגעת לאוכמניות בארץ לעולם לא."
גוון נאנחה. אולי כדאי לה לעזוב את פולי עד שתתייאש, למרות שהיא ידעה שזה לא יקרה. חוץ מזה גם היא התגעגע לפיטר ולארץ לעולם לא, ולזיק…
לפני שהיא חזרה הביתה, זיק הבטיח לה שיחכה ויישאר עם פיטר עד שתחזור. היא כל כך רוצה לראות אותו… סוף כל סוף בן נורמאלי.
היא כבר בת ארבע-עשרה, והבנים בכיתתה כבר התחילו להתקרב אליה. היא דחתה את כולם, הם סתם ילדים שחושבים את עצמם. זיק לא כזה.
בסוף פולי רצה אליה ודחפה אותה בטירוף. "ראיתי את טינק! הוא בא, גוון!"
הלב של גוון דפק בחוזקה. זה לא יכול להיות, פיטר מעולם לא בא שנה אחרי שנה, גם אצל ג'יין, ואת וונדי הוא שכח לחלוטין.
אבל בכל זאת, הילד הקטן שהיה עכשיו קטן יותר מפולי נכנס לסלון וחייך. שיני החלב שלו עדיין נשארו לבנות ומושלמות.
"אתה הגעת!" גוון קראה בפליאה.
"ברור! חשבת שאני אשכח אותך?" פיטר חיבק את פולי. כנראה שעכשיו מותר לאנשים לגעת בו.
גוון הסמיקה. זה מה שהיא חשבה. "בוא נלך ללעולם לא."
פיטר חייך הנהן, ואז חיוכו נמחק. הוא בחן את גוון. "בת כמה את?"
גוון הרגישה מעט מפוחדת. "ארבע-עשרה."
פיטר התרחק ממנה. "את… נראה לי שאת יותר מדי בוגרת."
פולי הביטה בו בכעס. "פיטר, גוון עדיין ילדה כמו שנה שעברה! היא עדיין משחקת איתי ומחכה לך כל לילה!"
גוון שוב הסמיקה. בימים הראשונים שלה לחזרתה הביתה היא הביטה בכוכב השני מימין כל לילה בתקווה לראות את פיטר. "אני יכולה לבוא, פיטר?"
פיטר הנהן. "זה לא משנה בת כמה את אם את מאמינה."
גוון חייכה. "אז בוא נלך."
המסע לקח הפעם שמונה שעות. כשהם הגיעו לארץ לעולם לא פיטר קרא את קריאת התרנגול שגוון התגעגעה אליה כל כך.
"היי! גוון ופולי חזרו!" צעק פיטר, אבל אף אחד לא בא.
"כולם?" פיטר גירד בראשו והתחיל לרדת לבית שמתחת לאדמה. גוון ופולי ירדו איתו.
כשהם נכנסו לבית, פיטר התחיל לרעוד וחיבק את גוון.
היא הביטה בילד הקטן שעמד מולה, מאחוריו כל הילדים האבודים היו מעולפים. היא ראתה חבורות על פניו של זיק.
הילד נראה בדיוק כמו פיטר, רק שעיניו היו אדומות וחיוכו היה אכזרי. פיטר רעד יותר.
"פיטר? אתה מכיר את הילד הזה?" לחשה פולי.
פיטר הנהן. "כ-כן, זה…"
"זה מי?"
הוא נשך את שפתו. "הילד מהסיוטים שלי."
תגובות (7)
ולי זה לא מוקדש? אחרי שני פרקים ביום?!
לא משנה…איזה חמדמדים גוון וזיק!! ^^
תמשיכי……………!!
תמשיכי
פשוט שלי לא המשיכה יותר זמן… לך אני מקדישה את גולום, אוקי?
פסיכייייייייייייייי DD:
בסדר ^^
יאי זה מוקדש לי!! *-*
תמשיכי י'ילדה-שכותבת-יפה-מדי
את כותבת יפה מדי. גבי כותבת יפה מדי. כולם כותבים יפה מדי.
אני? לא. ממש לא.