זכרונות ילדות – פרק תשע-עשרה

"אבא! בבקשה! למה אתה עזרת לפיראטים האלה?" נחל-שקט ניסה כבר כמעט שעה לשכנע את אבא שלו לצוות על האינדיאנים לעזור לילדים האבודים, אבל אביו לא הסכים.
"אנחנו מכבדים הסכמים." אמר אביו.
"אבל הפיראטים לא." אמרה לוריס.
"יש משהו בדבריה." אמר אביה של לוריס.
אביו של נחל-שקט הניד בראשו. "לא, אנחנו לא פיראטים. ברית זו ברית אצלנו. שבועת דם."
"אבל כרתנו ברית גם עם פיטר, לפני שנים." סבתו של נחל-שקט, טייגר לילי, הצטרפה לשיחה. כולם הופתעו, בדרך כלל היא לא מדברת. "ברית הדמים עם פיטר עזרה לנו, ברית דמים עם הפיראטים לא תעזור לכם בכלום, רק תביא לסופכם."
"סבתא…" מלמל נחל-שקט וחייך. "אז אתה מסכים לעזור לפיטר, אבא?"
הצ'יף נאנח והנהן. "כן, אבל אני מקווה שזה לא מאוחר כבר."

זה מה שנחל-שקט קיווה בליבו כל הדרך עד לבית שמתחת לאדמה. הוא ראה את מייקי, אלכס, רוז, אוולין, אנדרו ואליסה עומדים מעל גופותיהם של שני פיראטים, את זיק נלחם בסמי ואת השאר הוא לא ראה.
הוא רץ לעבר כולם ולוריס רצה לידו. "הצלחנו!"
כולם הביטו בו. באותו הזמן פיטר, פולי ומלורי עפו החוצה מהבית ושאר הפיראטים רדפו אחריהם. פיטר ופולי החזיקו בקושי את גוון.
"עכשיו!" הוא צעק, וכל שבט הפיקניני הסתער על הפיראטים. היחידה שנשארה בשבט היתה טייגר לילי, היא רצתה לבוא אבל אבא של נחל-שקט – הבן שלה – שכנע אותה להישאר.
"אנחנו חייבים לעזור להם." אמר אלכס.
רוז הנהנה. "וצריך גם לעזור לגוון. לוריס, את יכולה לעשות את זה?"
היא הנהנה. "אבא שלי לימד אותי קצת רפואה."
"מצוין. בואו נחסל את הפיראטים!"

גוון הרגישה כאילו היא התפוצצה לאלפי חתיכות. היא לא ידעה איפה הרגליים שלה, הידיים, או אפילו הראש. היא הצליחה לראות את פיטר ופולי רוכנים מעליה.
"גוון? את בסדר?" שאלה פולי.
"בערך…" היא מלמלה. "לא ירו בי?"
פולי הנהנה. "כן, סמי. את היית קרובה למות אבל עכשיו זה בסדר, הוא עומד למות."
היא נאנחה. "גם אני."
פולי שתקה ופיטר הצטרף לקרב הגדול מאחור, הן נשארו לבד עד שלוריס רצה לעברן. היא אמרה משהו לפולי והיא הנהנה.
לוריס הנהנה והתיישבה ליד גוון. היא מרחה משהו צורב על הפצע שלה והיא פלטה יללה חלשה.
לוריס המשיכה למרוח את הדבר הצורב עד שגוון נאנחה בהקלה. היא הרגישה פתאום הרבה יותר טוב.
היא קמה. "תודה, בואו נלך לעזור – "
היא לא גמרה. חץ עבר לידה, ופולי נפלה. החץ פגע בדיוק בלבה.