הקללה – פרק ארבע-עשרה (אחרי שנים…)

~ולנטיין~
"בואו ניכנס…" נאנח לי ופתח את הדלת.
הבית היה ריק לגמרי, וכל מי שגר שם היו אבק וחרקים. פלטתי צווחה קטנה כשראיתי עכביש.
"תירגעי." צחק מייק. "זה רק עכביש."
נעצתי בו מבט זועם. "אם היית מקשיב לשיעור מיתולוגיה היוונית האחד שהיינו בו אתמול היית יודע שכל בני אתנה מפחדים מעכבישים."
הוא משך בכתפיו. "אני יודע שכל בני אתנה חכמולוגים, אני צריך לדעת יותר?"
עמדתי לכרות לו את הראש, אבל גוס עצר אותי.
"או-קי שניכם, פסק זמן." הוא תפס בידי ומשך אותי קדימה. "הוא מעצבן יותר מבני הרמס, וזה לא היה אפשרי עד עכשיו."
"תודה על המחמאה." מייק מלמל מאחור.
אני וגוס נאנחנו. זה היה מוזר לחשוב שאנחנו ומייק סוג של משפחה.
"אז מה אנחנו אמורים לעשות כאן?" שאלה אלה.
"אני לא יודעת, זה פשוט מוזר שהשלט על הדלת כתוב ביוונית עתיקה." אמרה קלי.
שיין נאנח. "אז בואו נלך, אנחנו סתם ניכנס לצרות."
כולם הביטו בו.
"מה? אני מעדיף לגמור עם המסע המטומטם הזה כמה שיותר מהר."
כולם נאנחו. לא הכרתי אז ממש את שיין, אבל כנראה שהוא לא נוהג להתרחק מצרות.
"בואו נישאר לחפש עוד קצת. אנחנו חייבים למצוא כאן משהו, לא סתם נכנסנו לכאן." אמר לי. הפעם, אף אחד לא התווכח איתו.
אחרי כמה דקות התייאשתי, דבר שלא היה אופייני לי. "זהו! אנחנו מחפשים כאן כבר שעה. זה סתם צירוף מקרים ולא יותר."
שיין צחק. "את בת אתנה , לא? את אמורה כבר לדעת יותר טוב מאיתנו שאין דבר כזה צירופי מקרים."
נאנחתי. "עדיין. אין לנו מספיק זמן בשביל להיתקע כאן לנצח."
מייק חייך חיוך ערמומי. "ואם לא ניתקע כאן עוד שנייה? מצאתי משהו."
"מה?" כולנו רצנו אליו. הוא החזיק בידית של דלת קטנה מתחת למטבח.
שיין נאנח. "זה כלום, רק הפח."
החיוך של מייק התרחב. הוא פתח את הדלת וחשף מנהרה חשוכה שהובילה ל… משהו. לא הצלחתי לראות כלום. "מה אמרת?"
אלה נדחפה והתחילה ללכת. "שזה, לא צירוף מקרים."
קלי חייכה והתחילה ללכת גם. "מה שנכון נכון."
אני, גוס ומייק החלפנו מבטים, והנהנו. גם אנחנו התחלנו ללכת בעקבות החשיכה.