החיים החדשים של זואי- פרק 8

"אה, ו…. ילד?" הוא הסתובב ודיבר אל ברק.
"יש להורים שלך שבוע וחצי. אם ההורים שלך לא ישיגו אותי ואני אעביר אותם עליך, תמורת מחיר…." הוא גיחך.
"אין לי סיבה להשאיר אותך….." הוא אמר.
"בחיים"
………………………………………………………………………………………..
הייתי בהלם. אימה הציפה אותי.
"לא!!!" צרחתי. ניסיתי להתנגד אליו ולחבלים הקשרו את ידיי ולרוץ אל ברק.
ברק רק הסתכל עליי באומללות. הוא רעד מפחד.
הוא ידע שזה הסוף שלו.
האיש החזיק בי בחוזקה, אך לא ויתרתי.
הוא משך אותי אחורה אל חיקו.
"בואי כבר!" הוא צעק עליי.
הוא משך אותי אל מחוץ לבית, והכניס אותי למסחרית שלו, למושבים האחוריים.
פניי היו אדומים וספוגים מבכי.
לא האמנתי שברק עומד למות.
המשכתי להיאבק בו, ללא הצלחה.
"אם את רוצה בדרך הקשה.." האיש שלף מכיסו מטפחת לבנה, בה הוא קשר את פי.
המשכתי לצעוק, אך המטפחת עשתה את שלה.
"אני לא מבין אותך, ילדה…" הוא אמר, מבולבל.
"את לא רוצה לחזור הביתה?"
הנדתי את ראשי לשלילה. לא היה אכפת לי להישאר שם לנצח.
רציתי שברק יהיה חופשי, ואפילו חשוב יותר:
חי.
"חוץ מזה…" הוא הסתכל עליי במבט מרושע. "לא שיש לך ברירה…"
הוא סגר את דלת המכונית.
האיש נכנס אל תוך המכונית במושב הקדמי. הוא כיוון את המראה האחורית לכיווני, לבדוק אם אני עושה שטויות.
המשכתי להיאבק, למרות שידעתי שאין לי סיכוי.
הסתכלתי עליו דרך המראה. הוא חייך ברשעות. כאילו שהוא עשה את שלו.
הוא הכניס את מפתחות המכונית והתניע.
המכונית רעדה בהתאם ופלטה רעשים.
"תגידי שלום לחבר שלך!" הוא החל לצחוק ברשעות.
התחלתי לצעוק לעזרה. לעזרה של ברק.
לשווא.
הסתכלתי מהחלון על הדלת הנעולה. הדלת שמאחוריה ברק כלוא בה.
יכולתי להרגיש את הפחד שלו.
דמעה בודדה נזלה על פניי האדומות והנפוחות.
דמעה של פרידה.
נאבקתי בחבלים שקשרו את ידיי מאחוריי גבי, בזמן שבכיתי בלי הפסקה.
האיש הסתכל עליי בשמחה מטופשת.
כל מה שהוא רצה היה כסף. כסף מטופש וחסר ערך.
הוא היה מוכן להרוג בשביל זה.
כל מה שהייתי בשבילו היה כספת. כספת נעולה מלאה בכסף, שהוא עומד לפתוח.
וברק? כל עוד ברק לא הכניס לו כסף, לא היה לו אכפת מברק, חוץ מזה שהוא בסך הכל תופס מקום..
ומה עושים מדברים חסרי ערך ש-"תופסים מקום מיותר"?
נפטרים מהם.
המכונית החלה לנסוע. המשכתי להיאבק נואשות.
ניסיתי לצרוח, אך המטפחת חסמה את פי.
התחלתי לנענע את ראשי, במטרה שהמטפחת תיפול.
המטפחת שהייתה צמודה לפי החלה להשתחרר, עד שנפלה מפי לגמרי. היא הייתה שרועה על צווארי.
"ברק!!" התחלתי לצעוק.
"תשחרר אותי!" צעקתי לעבר האיש, נאבקתי קשות בחבלים.
"מה?! איך השתחררת?!" הוא הסתכל עליי דרך המראה האחורית.
הוא היה מופתע. וכועס.
המכונית פנתה לעבר יער. התחלתי לצרוח לעזרה.
מבטו ונהפך ליותר ויותר מפחיד וכועס ככל שהמשכתי לצרוח. לא היה לי אכפת. צרחתי וצרחתי ללא הפסק.
המכונית נעצרה בתוך קרחת יער שוממת.
האיש יצא מהמכונית וטרק את דלתו בחוזקה. גופי רעד מפחד. הוא פתח את דלת המכונית בכעס.
"מה נראה לך שאת עושה?!" הוא צעק עליי בכעס, בעוד שהוא החזיק בכתפי.
בעטתי בו בחוזקה. הוא עף אחורה ונפל על האדמה הקשה.
יצאתי במהירות מהמכונית והתחלתי לברוח.
"ילדה!!!"
התחלתי לרוץ בין העצים. ידיי היו עדיין קשורות לגבי.
שמעתי צעדים ההולכים ומתחזקים.
הוא אחריי.
התחלתי לרוץ מהר יותר. הסתכלתי על השמיים.
עשן..
רצתי לכיוון ענני העשן האפורים.
"ילדה!!" שמעתי את צעקותיו של האיש.
עבר בי רעד. הסתכלתי אחורה-
הוא ממש מאחוריי.
המשכתי לרוץ.
כיווצתי את עיניי. ראיתי מרחוק כמה בקתות קטנות ועננים שחורים של עשן יוצאים מאחד הבקתות.
חייכתי לעצמי.
לא שמתי לב ומעדתי על סלע.
נפלתי על האדמה הקשה המכוסה עלים אדומים-כתומים בחוזקה.
"נו? חשבת שתוכלי לברוח?" הוא התקרב אליי.
לא עניתי. רציתי שהסיוט ייגמר. גררתי את עצמי בניסיון נואש להימלט, ללא הצלחה.
הוא הרים אותי ונשא אותי על גבו עד למכונית.
האיש הכניס אותי אל תוך תא המטען.
"את תישארי כאן" הוא אמר לי.
"כאן לא תוכלי לברוח".
הוא סגר את תא המטען.
גופי היה תשוש ועייף.
עיניי החלו להיעצם. ראייתי נעשתה מטושטשת יותר ויותר.
התעלפתי.
…………………………………………………………………………….
האיש פתח בחוזקה את דלתות המכונית.
עיני נפתחו בפתח.
הוא הוציא אותי מתוך המכונית.
"זה הזמן שלך לחזור הביתה.." הוא אמר. על מבטו היה שרוע חיוך מרושע ורודף בצע.
הוא הוביל אותי לקרחת יער.
בקרחת היער הייתה אישה בגיל העמידה. היא הייתה לבושה בג'ינס ארוך ובחולצה חלקה שחורה. על פניה הורכבו משקפיים.
עיניה היו אדומות מבכי.
"אמא?"