הירח במלואו, והעטלף במעופו-12

לוק חטף את המחשב הנייד בצבע כחול מטאלי שניצב על השולחן, והביט בשעונו. "יש לי בערך שעה עד שאני צריך ללכת לכלבייה." הוא חשב, "זה הזמן לקצת מחקר."
פעם נוספת הוא הקליד בתסכול, אך הטקסט נמחק מעצמו. אז הוא שם לב למרפקו שנח על מקש המחיקה. "לעזאזל!" הוא אמר והניח את המחשב על השולחן. לוק הסתדר עם מחשבים כמו שדני ענק מסתדר עם חתלתול. למרות שדווקע זוס הסתדר מצוין עם חתולים, טוב, שהוא לא ברח מהם. ללוק היו שני כלבים, הראשון, דני ענק ומעורר אימה בשם זוס, שהיה הכלב הכי פחדן ועדין שאי פעם חי, וכנראה היה בטוח שהוא צ'יאווה במשקל חצי קילו. והשני היה ביגל זעיר ומומרמר בשם סר ארתור פפריוס אלכסנדר רומוס השלישי, או בלשון פשוטי העם, פפר\ארט. והוא היה ללא ספק הכלב הכי מתנשא, ממורמר, עצבני, וקשוח שלוק פגש מימיו. הם נהגו לקרוא לו מדי פעם 'הוד מלכותו' בסרקזם. בכל מקרה, חזרה לסיפורנו. לוק התייאש לחלוטין מהמחשב ופנה על מדפי הספרים הרבים שהיו פזורים ברחבי הבית. ושלף בערך עשרה ספרים בהנאה מסויימת, והחל לקרוא.

"אני כל כך שונא חשבון." אני אומר במרמור, ומשרבט משהו שנראה כמו משוואה על הדף. הכיסא שלידי ריק מלבד התיק הכחלכל שלי. לאו ואמילי, מון. ככה היא אמרה שאני יכול לקרוא לה. בכל מקרה שניהם כבר התייאשו מזמן. אני מופתע מעצמי שלא הלכתי בעיקבותם, אני לא בטוח עם לטוב או לרעה. אני מביט בלוח, ואומר שוב ושוב את המספרים בראשי, אך הם נשארים חסרי משמעות. "לעזאזל." אני אומר, ושולף את מחברת הציור מהתיק, שרירי נרפים מעט שאני שולף את עיפרון הפחם הכהה מהקלמר, ומתחיל לצייר. בהתחלה זה נער, לא, ילד. הוא יושב מגולגל לכדור שידיו חובקות את ברכיו וראשו נח אליהן. שערו השחור מסתיר את פניו, במהרה הוא לובש מכנסי פיג'מה כחולים וחולצה בתכלת, המיטה מקבלת פרטים, גם המצעים שלה כחולים. החדר מתמלא ריהוט דל, ארון, שידה. ידיו של הילד נצבעות בשתפי דם כחולים, ופצעים כהים… לרגע העיפרון מפסיק לזוז. אני פולט קללה. "עשיתי את זה עוד הפעם…" אני לוחש, ועובר שני דפים אחורה במחברת, שם מצויירת בדיוק אותה הסיטואציה, זהה במידה מפחידה. וכך גם בדף הקודם, ובזה שלפניו. משום מה אני לא יכול להפסיק לצייר את הרגע הזה, הרגע בו נשארתי לבד בחדר הריק, נשארתי לבד בחיי… "וואו, זה ציור יפיפה…" אמילי אומרת מאחורי, מתוך אינסטינקט אני סוגר את המחברת. "אתה מוכשר… זה ברור לך נכון?" היא שואלת ומתיישבת לידי. "למה את חושבת ככה?" אני אומר בקוצר רוח. "כי לא שמת לב לצלצול, אפילו שכולם הלכו היית שקוע בציור שלך. ובסוף, יצרת משהו מדהים, לא כל אחד יכול לעשות את זה וויל." חיוך חמים מקשט את פניה, בפעם הראשונה אני רואה שיש לה גומות. קצוות שיער שחור מסולסל בעדינות נחות על כתפיה, מעיל עור חום מקשט אותן. ומתחתיו חולצה אדומה, שרשרת כסף דקה מקשטת את צאוורה הארוך, מחזיקה תליון מאבן ורדרדה עם עורקים לבנים. "אבא שלי נתן לי את זה…" היא אומרת בחולמניות, חיוכה נעשה עצוב במקצת. לרגע אני תוהה אם לשאול אותה אליו לא יכאיב לה, אבל אז אני מבין שהזכירה אותו בעצם כדי לתת לי את הרשות לשאול. "מותר לי לשאול איפה הוא עכשיו?" אני כמעט לוחש, חיוכה שקודם היה קודר במקצת כעת מבטא כל כך הרבה עצב, לרגע אני מרגיש כאילו מישהו מוחץ את הלב שלי, "הוא במקום יותר טוב." הדחף הראשני שלי הוא לספר בדיחה גרועה או לזרוק הערה סרקסטית, רק כדי שתחייך שוב, ולא חיוך עצוב שכזה. אני מניח שזה מה שהיועצת בבית ספר הקודם שלי דיברה אליו שהיא אמרה ש'אני משתמש בהומור ואדישות כדי להימנע ממגע אמיתי וכנה עם אנשים.' זה מגוחך לחלוטין, אני לא עושה את זה. נכון? "טוב אני לא יודעת מה איתך דה ווינצ'י, אבל אני לא רוצה לבלות את כל ההפסקה בכיתה. אתה בא החוצה?" היא אומרת בקלילות. איך היא מסוגלת לדבר בעליזות כזו פתאום? טוב אני מניח שאני לא היחיד ש'מדחיק את הרגשות שלו.'

"בכל מקרה, ואן-גוך, אולי אתה תעזור לנו בהכרעה, מי ינצח בקרב. ת'ור או סופרמן?" אמילי שואלת אותי אחרי כמה שעות. ההשוואה לציירים מתחילה ממש לעצבן אותי, אני לא צייר טוב, אני ממש ממש לא. אני מושך בכתפי. "סופרמן יותר חזק, אבל ת'ור הרבה יותר אדיר ממנו!" לאו קורא בקוצר רוח. "טוב אדירות לא מנצחת בקרב!" אמילי מרימה את ידיה. "ת'ור הוא אל! והוא מהאוונג'רס! בכללי הגיבורים של מארוול הרבה יותר טובים." לאו קובע, אמילי פוערת את עינה במחוות הזדעזעות סרקסטית. אנחנו יושבים בצד הרחוק ביותר של החצר, יש פה שולחן עץ אחד, מהסוג שהספסלים מחוברים עליו. שנח בצל של עץ אלון גדול שצומח מעבר לגדר, אבל הענפים שלו כל כך גבוהים וגדולים שהם מצלים על שטח של בערך חמישה מטרים על חמישה מטרים, מימיננו, במרחק של בערך עשרים מטרים, ניצב בניין המדעים, ככה נדמה לי לפחות, אני עדיין לא ממש מתמצא בבית ספר הזה. תכף ישמע הצלצול שמבסר על סיום יום הלימודים. "וויל, אנחנו יוצאים לפיצה אחרי זה, בא לך לבוא?" אמילי שואלת בחיוך, כהרגלה. אני נד בראשי לשלילה, אולי בכל זאת לוק משפיע עלי עם כל העניין הטבעוני הזה… "נו! יהיה כיף!" היא תופחת על כתפי, אני מגלגל עיניים, אבל זה לא משכנא במיוחד להתחשב בעובדה שאני צוחק תוך כדי. "אני לא יכול היום! חוץ מזה אני לא אוכל פיצה." אי אומר ומנסה להחניק את הצחוק, היא מטה את ראשה הצידה. "אתה לא אוהב פיצה?" היא שואלת בתדהמה. "לא אמרתי שאני לא אוהב את זה, אני סוג של טבעוני, בערך." אני עונה בקצרה. "וחוץ מזה אני לא מעריץ גדול של מקומות ציבוריים וצפופים." ידי מגרדות באחורי ראשי, כמו תמיד שאני נבוך. "אל תסתכלו עלי, אי אפשר ללכת לבית שלי…" לאו כמעט לוחש, שנינו מביטים באמילי. "תשכחו מזה, אין מצב." היא מזעיפה את פניה, שניהם בוהים בי בצפייה. למרבה המשל הצלצול מחלץ אותי מהרגע המלחיץ הזה, מיד אני רץ לשער. "נראה לי שאני אחזור הביתה ברגל היום." אני חושב, ואז נזכר שאני צריך לדבר עם אשלי. עיני מאתרות במהירות את שערה השחור ואת הגוונים הנועזים שבו. אני הולך אליה היא מרימה את מבטה עלי. "רציתי לשאול אותך משהו…" אני אומר, אף אחד לא יכול לשמוע מה אנחנו אומרים כאן. "את יודעת מה יש היום נכון?" אני שואל, היא מהנהנת. "אתה רוצה לשאול אותי אם אני רוצה לבוא עם… הלהקה שלך?" היא מסכמת את כל מה שעמדתי להגיד, אני מהנהן. היא תופחת על חזי, "כן, אני באמת צריכה להקה לשינוי, הרי את יודע כמה קל… לאבד שליטה שאתה לבד." היא אומרת בשקט, אני מהנהן שוב. "ניפגש ליד התחנת אוטובוס בעשר?" ידה עדיין נחה על חזי, במקרה אחר זה כנראה היה מביך אותי הרבה הרבה יותר, אבל ראיתי איזה מבטים היא שולחת בכמה מהנערות. לכן עני פשוט לוקח צעד אחורה, ולא בורח בצרחות. "כן זה טוב." אני כמעט לוחש, השינוי מתרחש בחצות, לפעמים קצת אחרי אבל אף פעם לא לפני. אני מתחיל ללכת לכיוון הבית של לוק, בלי לשים לב אני כבר בתוך שדות הכותנה, רץ במהירות של חמש עשרה ק"מש. אני נעצר מול דלת העץ של הבית ופותח אותה בשקט, לוק אף פעם לא טורח לנעול את המקום. אני מניח את התיק ליד הדלת ומסתכל קצת מסביב, זוס וארט ישנים על הספה. יותר נכון זוס ישן על הספה וארט ישן על זוס, כרגיל מולך בממלכתו הקטנה. לוק יחזור מהכלבייה עוד בערך שלוש שעות. בינתיים אני חוטף את המחשב הנייד מהשולחן, מזיז קצת את זוס, ומתיישב. בעיקרון המחשב של שנינו, אבל לוק כל כך גרוע עם טכנולוגיה שרק אני משתמש בו. אני זוכר שפעם הראשונה שהוא השתמש בו, הוא ישב עם המחשב על הברכיים במשך חצי שעה, ואז בא לשאול אותי איפה המקש של הרווח. אני מתחיל לשחק משחקי רשת טיפשיים ולפני שאני שם לב מה קורה לוק נכנס. "היי!" הוא קורא בחיוך ענק, כהרגלו. חיוך מיד עולה גם על פני. "תקשיב קראתי קצת." הוא אומר, כמובן שבקצת הוא בטח מתכוון לשלוש מאות עמודים לפחות. "יש לי רעיון מה כל כך מושך על-טבעיים במקום הזה." הוא מתיישב לידי ומוציע ספר עבה עם כריכה חומה מהערמה הגדולה שעל שולחן הקפה הכהה. ברור שהוא ישן מעוד וכתוב על הכריכה שלו באותיות זהב מהודרות 'התולדות המקוצרות של מעשיות וסיפורי עם על מחוז גרינווד.' לוק סיפר לי פעם שככה קראו למקום הזה לפני הרבה זמן. הוא פותח ומדפדף קצת עד שהוא מגיע לדף צהצהב הכותרת היא 'אגדת האבן המכושפת של מחוז גרינווד.' אני מביט בו במבט ספקני, אבל הוא מתחיל להקריא מהספר.
"כבר שנים רבות עוברת מפה לאוזן האגדה על האבן המכושפת, המידע על יכולתיה המיוחדות של האבן עבד ממזמן, אך ידוע שכל אחד מהעמים הרבים חשק בה לעצמו, הסיפור מספר על איכר פשוט, ששוטט להאנתו ביער בגרינווד, שלפתע ראה אבן חן יפיפייה בצד הדרך, מיד הרים אותה האיכר ורץ חזרה לביתו עם המציעה, שכן היה בטוח שתהיה שווה אוכל למשך זמן רב. אך בדרכו עצרהו שלושה יצורים שונים. הראשון נעמד בצד ימין של הדרך, מסופר שעורו היה חיוור שדם זלג מפיו, ושעיניו היו שחורות לחלוטין, מלבד כל אלא, הוא נראה כמו אדם רגיל. "תן לי את האבן, ואעניק לך חיי נצח מלאים באושר ומותרות." אמר, בצד שמאל של הדרך עמד יצור זאבי אפור-פרווה, מסופר שעיניו היו כחולות ככקרח. "תן לי את האבן, ואעניק לך חיי הרפתקאות מלאים בהתרגשות." אמר. והשלישי נעמד בעמצא הדרך, הוא נראה אנושי לחלוטין, אדם רגיל. "תן לי את האבן, ואעניק לך חיי שלווה." אמר, האיכר ניגש עליו וטמן את האבן בשתי ידיו. לא ידוע מה קרה לאבן לאחר מכן, אך הרוב סבורים כי נטמנה מחדש, במקום שבו אף אחד לא יכול להגיע עליה. לפי האגדה האבן מושכת אליה את אותם עמים אשר יצגו שלושת הדמויות, אפילו אם אינם מודעים לכך." לוק מסיים לקרוא.