פרק 15-הפנימייה

חזרנו לבית חולים ..
עוד דקה יקחו את המיטה של מעיין ואז החיים שלה יישתנו לנצח..
"מותר לבן אדם אחד להיכנס !" אמר הרופא,כשבא לקחת את מעיין.
היא התחילה לבכות.
"אני אבוא" כמעט בכיתי,אבל נשארתי חזקה ,בשבילה ,בשביל מעיין,שלפני יומיים ניסתה להרוס אותי.
בדרך לחדר ניתוח.
"רומי אני לא רוצה לעשות את זה אני מפחדת!"בכתה והשתגעה.
"מעיין אני מבינה שזה קשה אבל את צריכה להיות עכשיו חזקה יותר משהיית אי פעם ! זה סכנת חיים ואת חייבת לעבור את זה עכשיו !"איפסתי אותה.
"תודה.."היא לחשה.
חייכתי אליה חיוך מאולץ.
נכנסנו לחדר ניתוח והייתי שם איתה,עד שהרדימו אותה ויצאתי,חיכינו מחוץ לחדר ניתוח,לא זוכרת אפילו כמה זמן.
הרופא בא אלינו.
"היא יצאה מכלל סכנה אתם יכולים להיכנס" חייך אלינו חצי חיוך.
נכנסנו.
וחיכינו שם עד שתתעורר.
"זה נגמר?" שאלה לפתע.
"כן" אמרתי.
היא התכלה על הרגל והתחילה לבכות .
רק חיבקתי אותה עומרי גם ניחם אותה.
היא נרדמה וחזרנו לפנימייה כולנו יחד היא על כיסא גלגלים לא מפסיקה לבכות.
כולם ישנו .
היא נכנס למיטה שהיתה שלה כל הזמן ונרדמה מהר.
אני לא הצלחתי להירדם פתאום עומרי נכנס בשקט .
הוא נכנס למיטה שלי.
"עומרי מה יהיה?" לחשתי.
"היא תהיה בסדר,נטפל בה טוב"חייך.
הלכנו לישון מחובקים.
-בוקר-
קמתי ליד עומרי כולם עוד ישנו.
"עומרי קום"לחשתי .
הוא התגלגל במיטה עוד חצי שעה וקם .
צחצחנו שיניים.
התנשקנו והוא חזר לחדר שלו.
קורל ומעיין התעוררו.
קורל ראתה את מעיין לידה.
"מעייני איך את ?" שאלה והסתכלה מזועזעת על הרגל החבושה שלה.
"בס… לא משהו "תיקנה את עצמה.
חיבקנו אותה שנינו.
"יהיה בסדר.." ניסיתי להרגיע אותה.
הם התארגנו וככה גם אני לא נלך היום לבית ספר זה ברור היום מורידים למעיין את התחבושות כולנו הולכים לבוא .
אני כל כך מרחמת עליה כל כך!