חזק – פרק 2 (1D)

הבניין שקט להחריד, קול טיפטוף מאחד הפינות בקומה הישנה נשמע בחוזקה.
טיף טף, טיף טף, טיף טף…
הבטתי על השעון הזהוב הענודעל מפרק כף ידי שמלא בשריטות מהאזיקים שכבלו אותי בחוזקה, השעה קרובה לאחת בלילה ואני עדיין מחכה פה, עומד באותו המקום כבר מספר שעות ארוכות.
מחכה לה שתגיע.
הגעתי למסקנות, הבנתי שככל שעומדים באותו המקום הרבה זמן, מגיעים לתשובות של שאלות שאותן לא ידעתי לפני כן.
הגעתי לתובנות, עלי, על הלהקה, על הבחורה שבשבילה סיכנתי הכל בלי להכיר אותה.
במחשבות אלה רעש צעדים נשמע ברקע הדומם והשקט, רעש של עקבים המטפסים במעלה מדרגות.
דמותה נגלתה אלי בפתח הקומה, לבושה במכנס עור צמוד ושחור, גופיה לבנה חשופה ואין ספק שהיה לה קר, עור ברווז בלט במיוחד על ידייה, שפתייה המרוחות אדום בהיר מעט הכחילו מהקור ואפה האדים.
״חיכיתי לך פה כמה זמן״ אמרתי בקול, זה מספר שעות שלא שמעתי את קולי הצרוד.
היא לא ענתה, לא הראתה סימן כולשהו שהיא מקשיבה, רק עינייה הכחולות בהירות כמו קרח קדחו בתוך עיניי, בלטו וזהרו בחשכה השוררת מסביב.
״אפילו רק תודה תספיק לי״ אני מנצל את העובדה שעזרתי לה, ככה היא לא יכולה להתעלם ממני, לא אחרי שהצלתי אותה ממה שלא קרה באותו הערב.
״תודה״ היא לוחשת בקול מעומעם, ספק אם שמעה היא בעצמה את קולה החלוש והשקט.
קול פעמונים בקע מגרונה, כמעט מנגינה במילה אחת ובודדה.
״הייתי שמח גם לדעת למה הצלתי אותך?״ אני אומר לה, יותר נכון שואל ועינייה הבהירות קודחות עמוק יותר ויותר לתוך עיני, חופרות עמוק ומגיעות עד לשכבות הכי עמוקות ועבות.
עינייה הביטו בי בהרגשה שונה, הרגשתי חשוף כל כך מול עינייה הבהירות והמושכות, הגוון הכחול הזה, בחיים לא ראיתי גוון כול כך בהיר ומדהים כמו זה.
״זה לא עיניינך״ היא שוב עונה בקול שקט, עינייה הכחולות בהירות כמו קרח מתנתקות מעיניי, היא לא נכנסה אל הדירה, רק עמדה בגבה אלי מול דלת העץ הכהה והרחבה של דלת דירתה.
״אני יודע שקרה משהו, אם רק תתני לי לעזור!״ מצאתי את עצמי מתחנן בקולי, היא מוציאה ממני צדדים שלא חלמתי שיצאו, הרכרוכי, השברירי, זה שכמעט נכנע להכול.
הרגשתי חשוף יותר מאי פעם.
״אתה לא יכול לעזור!״ היא הרימה את קולה השקט, מסתובבת אלי, עומדת עם פנייה השבורות למולי, דמעות זוהרות כמו כוכבים נוצצים הבליחו מבעד לעינייה המדהימות, זה ניראה כמו פנינים שמחליקים במורד לחייה הסמוקות עוד מהקור שבחוץ.
אי אפשר לפספס את קולה השבור, את המסכה הסדוקה שניסתה להחזיק עוד על פנייה היפות אבל החתכים חרטו אותה והמסכה נפלה.
היא עמדה מולי, בוכה, דמעות זולגות כנגד רצונה במורד לחייה.
״רק תפתחי בפני את הדלת זאת, ואני אוכל להיכנס ולעזור״ אני לוחש בקול שבור, הנערה הזאת זקוקה לי, גם אם היא מכחישה, פנייה מתחננות לי, רק מבקשות נחמה.
״הדלת הזאת כבר נעולה, אתה לא יכולה לעזור, זה לא ביכולתך״ היא עונה, מנגבת בעזרת גב כף ידה את הדמעות המבריקות, לא דיברנו על דלת דירתה, דיברנו על הדלת שתכניס אותי לחייה, כדי שאוכל לעזור לה.
אבל לדברייה הדלת נעולה, ״אני יהיה המפתח, את עוד תראי, את לא יכולה להמשיך לחיות ככה בפחד, את לא יכולה להמשיך לחיות כאילו כלום לא קרה״ לחשתי שבור, בלי ששמתי לב דמעות גאו בעיניי, כנגד רצוני, אבל לא יכולתי שלא להביט בפנייה ולהתפרק גם אני.
״אני לא צריכה עזרה, במיוחד לא ממך, בבקשה אל תחמיר את המצב, לך ובבקשה אל תחזור״ היא מסננת בשיניים חשוקות, ספק מכעס, ספק מפחד, ספק מהקור השורר מסביב.
היא שוב הסתובבה בגבה אלי, רעש מפתח הנכנס לחריץ ומסתובב בתוכו נשמע ברקע, כעבור רגע רעש של מנעול נפתח מהדהד ברחבי הקומה.
״איך קוראים לך?״ אני שואל רגע לפני שהיא צועדת פנימה אל הדירה, ״אמיליה״ היא לוחשת והדלת נטרקת מול פניי, רעש הטריקה עוד מהדהד באוזניי זמן רב לאחר שסגרה את הדלת בפניי.
אני בטוח, אני יהיה המפתח.
המפתח שיפתח את הדלת לחייה הקשים, ואז אני אוכל לעזור לה באיזה צרה שאליה היא נקלעה, אין ספק שהיא צריכה עזרה,
גם אם היא מכחישה זאת בפניי.