אני מי שאני פרק 24+25

~נקודת מבט של אמא של אמבר~
"היי נייל" אמרתי מרכינה את ראשי מעט. לדבר איתו מזכיר לי את אמבר, זאת אחת הסיבות שלא ניתקתי איתו קשר. כמובן שאני אוהבת אותו, הוא הפך לחלק מהמשפחה שלנו. אבל זה מזכיר לי אותה, את הריח שלה שעדיין נידף מבגדיו, את חיוכה שתמיד אפשר לראות דרך עיניו של נייל כאילו חלון הנשמה שלו משקף אותה, שם היא נמצאת כעת, בתוך ליבו ונשמתו של נייל, הם הפכו לאחד מאז מותה.
"את בדרך לתחנת המשטרה?” הוא שאל בקול רציני, כמעט ולא היה אפשר לראות אותו מחייך, כמה שניסינו זה לא עבד, הוא איבד כל שמחת חיים.
"כן, גם אתה?” שאלתי אותו, סוקרת בשני עייני את הכביש.
"לא, אני כבר שם. עוד כמה זמן בערך תגיעי?” הוא שאל וכבר יכולתי לדמיין אותו עומד ליד תחנת המשטרה, עם הטלפון בידו, עומד ומביט באופק בעיניים לא מפוקסות, כשקמטים נוצרים על מצחו.
"אני אמורה להגיע כל רגע" אמרתי וחיפשתי מקום חניה.
"טוב אני מחכה לך, להתראות" הוא אמר וניתתי את הטלפון. מצאתי מקום חניה ויצאתי מהאוטו כשהתיק הקטן שלי תלוי על כתפי.
"שלום נייל" אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן, כמה עצוב לראות אותו ככה. “אתה יודע, היא לא הייתה שמחה לדעת שאתה במצב כזה בגללה" אמרתי לו והסתכלתי לתוך עיניו, הוא התחמק ממני ונכנס לתחנה. נאנחתי ובאתי אחריו.
"איך אני יכול לעזור לכם?” שאל פקיד שעמד בכניסה לתחנה.
"אנחנו נמצאים בקשר לאמבר, הנערה שלא נמצאה" אמרתי וקולי הפך לקטן מרגע לרגע.
"רגע" הוא אמר והתחיל להקליד במחשב "הא כן, הנה זה את בטח אליזבת' " הוא אמר והנהנתי.
"הנה התפסים, את תצטרכי לחתום עליהם ולהביא לנו אותם לכאן מתי שתוכלי, אנחנו משאירים בידיך את ההחלטה אם להכריז על מותה או לא.” הנהנתי בכובד ראש ויצאתי מהתחנה כשנייל הולך אחרי.
"את לא מתכוונת לעשות את זה נכון? את לא מתכוונת לחתום" הוא שאל ונעמד מלפני, חוסם את מעברי.
"אני מצטערת נייל, אבל זה יהיה הדבר הנכון לעשות" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון האוטו. נייל ההמום התאושש ורץ אליי.
"אבל היא לא מתה!” הוא הצעק והיה נדמה שכל השכונה שמעה אותו.
"נייל" אמרתי והתקרבתי אליו ברחמים "אף אחד לא מוצא אותה, אנחנו לא יודעים איפה היא, האפשרות הסבירה ביותר היא שהיא נפתרה" אמרתי ונאבקתי בדמעות שניסו להכניע אותי. “אני יודעת שזה קשה, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה על מנת שנוכל להמשיך הלאה בחיינו, התפסים האלו ירדפו אותנו כל החיים אם לא אחתום עליהם" אמרתי לנוכח נייל שהניד בראשה, מסרב לשמוע את מה שיש לי לומר, מסרב להאמין במציאות. “את לא אוהבת אותה" הוא צעק עליי, שמתי את ידי על כתפו וניחמתי אותו. “אם הייתי אוהבת אותה, לא היית עושה את זה, היית מחכה!” הוא אמר והמשיך ללכת לכיוון האוטו שלי.
"נייל, הי נייל, חכה שניה" אמרתי לו מסובבת אותו אלי.
"אני מסכימה לחכות שבוע עם התפסים, אם תמצא ולו את הרמז הקטן ביותר המעיד על כך שהיא חיה, אני אסכים לחכות עד שנמצא אותה" אמרתי והוא הנהן בראשה, מישיר אלי מבט ועיניו מקרינות ביטחון ונחישות. נסעתי הביתה כשבראשי מתרוצצות מחשבות. אני חייבת לחתום על התפסים. עצרתי בצד הדרך מחפשת בתיקי עט, לבסוף מצאתי וחתמתי על התפסים, הצעד הבא הוא לפנות ולנסוע חזרה לתחנת המשטרה.

פרק 21
~נקודת מבט אמא של אמבר~
"מה זאת אומרת אתה לא מוכן לקבל את הטפסים?!” שאלתי בצעקה, נואשת להפטר כמה שיותר מהר מהחלק הזה שבתוכי כדי שאוכל לעבור הלאה.
"את לא אחראית על הילד הזה, את לא רשומה אצלינו בתור האחראית עליו" איש המשטרה אמר בקול רגוע.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אני חתמתי על המסמכים של אמבר, לא של איזה ילד אקראי!” המשכתי להתרגז.
"אני מצטער אבל פה חתמת על המסמך של רון" הוא אמר וסובב אלי את המסמך מצביע על השם 'רון' שהופיע בשורה בה מראים על מי הנדון.
"אז אוכל לקבל את הטופס על הבת שלי? אמבר" אמרתי בקוצר סבלנות.
"אני מצטר אבל אני רואה פה שכבר לקחת אותו, לפני כמה שעות" הבחור אמר ועל פניו ראו שחשב כי אני משוגעת.
"אולי זה מה שאתה חושב" אמרתי בקול שקט ועצבני "אבל נתתם לי את הטפסים של רון הזה!” הגברתי את קולי יותר ויותר עד שיצבתי אותו "אני דורשת שתלך לבדוק איפה הטופס של הבת שלי ותביא לי אותו לפה! מיד!” אמרתי וסובבתי את גבי לדלפק.

~נקודת מבט נייל~
אני עומד להשתגע, אני לא יכול בלי אמבר, אבל אני לא יכול גם איתה. היא כבר לא פה.
אני אחראי עכשיו על הטפסים, אני מקווה מאוד שההורים של רון ההוא לא ירצו לבוא לאסוף את הטפסים אחרי 8 שנה.
לקחתי את הטופס והכנסתי אותו למגירה בבית שלנו נועל את המגירה ומניח את המפתח בארון כלי החרסינה שנעול גם הוא. לקחתי את המפתחות לאוטו שלי בדרכי חזרה החוצה ויצאתי שוב לגשר.
"אמבר, אני אמצא אותך" מילמלתי ושמתי גז נוסע כמה שיותר מהר.

~נקודת מבט טום~
"מה קרה?” שאלתי כששמעתי צרחה דקה יוצאת מפיה של אליאנה.
"א.. אה… אנ… י..” היא גמגמה בלחץ ולבסוף התעלפה.
התקרבתי לנהר וראיתי שם בחורה יפה וחיוורת נראה היה שכל דמה נמצא כעת באיזור שפתיה, תלתליה צפים במים לידה, המחזה היה יפה באופן מטריד, כמו מלאך שמת. התקרבתי לנהר וגופה של הנערה נחסם על ידי בול עץ שהיה קרוב אלינו.
חזרתי אחורה למקום בו אליאנה ואני ערכנו את הפיקניק שלנו, התכופפתי ובתנועה חדה שלפתי את השמיכה שהייתה מתחת לאוכל. קמתי והלכתי חזרה לעבר הנערה, השתמשתי בשמיכה בכדי לעטוף אותה ונשאתי אותה על ידי למכונית שהייתה כקילומטר מאיתנו. כשהגעתי למכונית נזכרתי באליאנה, שמתי את הנערה במכונית ועטפתי אותה היטב, כדי שחום גופה לא יברח. היא הייתה מכונסת בתוך עצמה ונראתה כל כך פגיעה. סגרתי את הדלת בזהירות בכדי לא לחבוט בה וחזרתי לאליאנה עושה איתה בדיוק את אותה הדרך, רק שראשי היה עם הנערה המסטורית.

***********************************************************************************************

~נקודת מבט אליאנה~
"היא חייבת לבוא איתנו?” שאלתי את טום במבט מתחנן.
"כן" הוא אמר ומבטו היה מרוכז בנערה שהיתה בידיו.
"אבל בייב, היא תפריע לנו! חוץ מזה אנחנו לא מכירים אותה! אולי היא גנבת או רוצחת" אמרתי לו, הנערה הזאת היא חדשות רעות.
"היא הייתה על סף מוות, מה את רוצה שנעשה נשאיר אותה איפה שמצאנו אולי מישהו אחר ימנע ממנה למות?! את לא הגיונית אנה" הוא אמר לי בכעס.
"כן" מילמלתי לעצמי ושילבתי ידיים.
"לא. אבל אולי תצלם אותה ותתלה שלטים של נמצאה נערה או משהו" המשכתי לנסות לשכנע אותו לעזוב אותה.
"לא, זה הבית שלי. אני אחליט מי תבוא איתנו ומי לא ואני כבר החלטתי" הוא אמר לי בטון כועס והמשיך ללכת לכיוון האוטו. עצרתי אותו.
"זה או אני או היא, אם אתה מכניס אותה לבית שלך, תשכח ממני" אמרתי לו בטוחה בעצמי.
"אני מצטער אליאנה, אבל אני לא יכול להשאיר אותה למות" הוא אמר לי, פתח את דלת המכונית והכניס את הנערה בעדינות, בכל כך עדינות שזה כאב. הסתובבתי עם גבי אליו, אני לא יכולה להמשיך לראות את זה. ברגע ששמעתי את המכונית נוסעת הסתובבתי חזרה כשדמעות יורדות במורד לחיי.

~נקודת מבט אמבר~
"מי אתה?” שאלתי בקול קטן וצרוד.
"אל תבהלי" הוא אמר בלחץ.
"מי אתה?” היא חזרה על השאלה שוב מסיחה את דעתי מהכביש.
"מצאתי אותך בנהר, היית על סף מוות" הוא אמר.
"מה קרה לכלב?” שאלתי ניזכרת בתאונה שלי.
"איזה כלב?” הוא שאל והבנתי שאני כבר לא אדע.
"לא משנה" אמרתי לא מנסה להזכר בעוד פרטים מהעבר, אך כל מה שזכרתי היה התאונה.
"את זוכרת משהו? חוץ מהכלב?” הוא שאל אותי והנדתי בראשי.
"הא" הוא אמר והמשיך לנהוג מתרכז בכביש.
הגענו לבסוף לבניין קטן.
"בואי" הוא אמר לי ברכות ופתח לי את הדלת שאוכל לצאת.
"איפה אנחנו?” שאלתי אותו בוהה בבניין.
"בבית החדש שלך" הוא אמר וחייך, חייכתי חזרה והתחלתי להתקדם לעבר הבניין.

~נקודת מבט אליאנה~
צלצלתי בדלת הדירה שלי ושל טום, אני עוד אנצח. הבחורה הזאת לא תצוץ משום מקום ותגנוב לי את החבר, אני צריכה אותו, אני צריכה אותו כדי לא לחזור למקום בו הייתי קודם.
"פתוח" טום קרא מבעד לדלת ונכנסתי אליה כשחיוך מתנצל על פניי.
"טום, אני כל כך מצטערת על מה שאמרתי לך. אני אוהבת אותך, כל מה שתעשה אני אתמוך בך" אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק.
"אליאנה, אנחנו נפרדנו וזאת הייתה החלטה שלך" טום אמר לי, הוא כל כך עקשן שלפעמים אני חושבת שעדיף לי בלעדיו.
"ועכשיו אני רוצה שנחזור" אמרתי לו מגדילה את עיניי באהבה ומורידה את שפתיי בתחינה.
"אני מצטער" טום אמר לי וחזרתי לפרצופי הרגיל, פרצוף אדיש, שלא מראה שום רגש.
"אתה לא יכול עכשיו פשוט להפתר ממני" אמרתי לו מגדילה את עיניי בכעס ומחייכת חיוך קטן.
"אני מצטער אליאנה, זה נגמר" הוא אמר לי.
"זה בגללה נכון? אני התעלפתי ואתה לקחת אותה לאוטו שלך, שוכח ממני לגמרי!” אמרתי לו בכעס, צועקת.
"איך את יודעת? היית חסרת הכרה" הוא אמר בצער ובבילבול.
"אני העמדתי פנים! אחרי שהתעלפתי אני התעוררתי אחרי כמה דקות וגיליתי שאני לבד! נטשת אותי לטובתה!” צעקתי עליו וראיתי את הבחורה עומדת בצד מסתכלת עלינו.
"אני מצטערת, אני גורמת רק צרות אני אלך" היא אמרה בטון מתנצל והתקדמה לעבר הדלת.
"כן! רק צרות את יודעת לעשות, תעופי מכאן ואל תחזרי!” נבחתי עליה.
"לא, לא. חכי" טום אמר ועצר אותה, מחזיק בה במותן ובכתף.
"את נשארת" הוא אמר ברכות והסתכל על הבחורה לאחר שניתק את מבטו מהבחורה הזו הסתכל עלי.
"את הולכת" אמר בטון כועס ויצאתי משם בטריקת דלת. זה לא הסוף!