הכובען המטורף- חלק שלוש-עשר :)

נכנסתי אחריו אל תוך התא. הדלת נסגרה בטריקה חזקה ולפתע הרגשתי איך הוא מתחיל לרעוד ונופל למעטה במהירות. ניסיתי להיאחז במשהו בשביל לא לעוף, אך לא מצאתי במה, לכן החזקתי את ידו של הכובען כמה שיותר חזק, ועם ידו השנייה ניסיתי בכל זאת להחזיק בקיר, ליתר ביטחון.
זו הייתה מעלית. מעלית באמצע שדה קרב? טוב, אני בטוחה שזה לא מוזר יותר מעיירה של אנשי חיות, לא?
היא רעדה והטלטלה, עד שבמכה חזקה ועצירה פתאומית וחורקת נעצרנו מליפול. פתאום היה שקט. הדלת נפתחה והכובען יצא מהמעלית. אני אחריו, עדיין תוהה אם אצליח להיות מופתעת יותר בהמשך.
התשובה הייתה- כן. בהחלט.
יצאנו לכיוון מסדרון צר עשוי בטון בלבד, שעל התקרה תלויות נורות דלוקות ברווחים של כמה מטרים אחת מהשנייה, ומאירות את הדרך האפלולית.
הכובען הושיט את ידו אלי. אני הגשתי לו את ידי והחזקתי את ידו חזק. אף על פי שעדיין לא הצליח לרכוש את אמונתי המוחלטת, הוא היה הקשר היחיד שלי למציאות שאני מכירה, והייתי חייבת להיאחז במשהו כזה כדי לא לאבד את השפיות שלי לחלוטין.
זה היה נראה כאילו שאנחנו לא הולכים לשום מקום. הכל היה נראה אותו הדבר בדיוק. כבר חשבתי שאנחנו נמצאים במעין מבוך מכושף ושלא נוכל לצאת ממנו יותר, ונשאר תקועים בו, הולכים והולכים, וממשיכים ללכת במסדרון המוביל לשום מקום, ושסופו לא נראה באופק.
מולנו ניצבה דלת. בסוף המסדרון. לידה עמדו שני חיילים דום. היה נראה כאילו הם פסלים, אך הצלחתי להבחין בנשימותיהם ובמבט חטוף אחד או שניים לכיוונים אחרים.
הכובען ניגש לסף הדלת, אני נעמדת מעט מאחוריו וממשיכה להחזיק בידו. תהיתי האם הם שמו לב לכך, ואם כן, מה הם חשבו.
חשבתי שנטרפה דעתי. הכובען החל לדבר בשפה מוזרה ולא מובנת, ולא היה נראה לי שזו שפה שאני מכירה בכלל. לא זיהיתי שום מילה, והצלילים של דבריו לא נשמעו לי כמו משהו מוכר. רק בחלקים מסוימים בדבריו הייתי יכולה לשמוע גוון קול בריטי או איטלקי, לא הייתי בטוחה, היה קשה לי להתרכז בדרך דיבוריו כאשר לא הבנתי את משמעותם.
חייל אחד ענה לו באותה השפה בקצרה, ושניהם פינו לו מעט את המעבר כדי לאפשר לנו לעבור.
הכובען הוסיף לומר להם דבר קטן, הנחתי שזה היה "תודה רבה", ולא השתדלתי להעמיק במה שקרה.