תחשבו פעמיים לפני מה שאתם עושים

ההורים יצאו מהבית למשך הלילה. האחים שלי איתם. רק אני זייפתי מחלה, כי
לא רציתי ללכת.
רציתי להיכנס להתקלח, אבל פשוט לא יכולתי, לא יכולתי לעמוד שם מתחת למים
הזורמים על גופי כמו ים של דמעות, דמעות שאני מוציאה כל יום, כמעט כל שעה
או שעתיים.
בדקתי שהבית נעול, והלכתי למטבח, חיפשתי משהו חד, שיעביר את הכאב הגדול
והנורא שאני חשה בלב. הכאב הגדול שאני מרגישה בכל יום, שאני הולכת
לבית-הספר וחוזרת ממנו, הכאב שאני מרגישה שאני נכנסת לפייסבוק לאתרים
נוספים ורואה מה הם כותבים עליי, מה הם חושבים עליי ועל כל דבר קטנטן
שאני עושה. ההצקות המתמשכות, ההעלבות שלא מפסיקות, המכות שאני מקבלת ברגע
שאני רק מעזה להיכנס לכיתה, הצעקות שאני שומעת, הצחקוקים הלא פוסקים
והמהדהדים באוזניי.
מצאתי רק סכין ומספריים. בכל כוחי שברתי את המספריים לשניים ולקחתי את
החלק החד. ביד אחת החזקתי את הסכין, וביד השנייה את המספריים. ביד
הראשונה התחלתי לחתוך את הרגליים, זה היה כואב אבל שווה את הסבל שגרמו לי
כל יום ויום. ביד השנייה התחלתי לחתוך את הידיים, לא משנה מה עשיתי, לא
יכולתי להפסיק.
נכנסתי למקלחת והתיישבתי, המשכתי לשרוט ולדקור את עצמי בעודי חושבת אם זה
המעשה הנכון לעשות, ידעתי שכן הייתי בטוחה בכך.
דקירה אחר דקירה, שריטה אחר שריטה. זה צרב כל-כך.
חשבתי, האם זה המעשה הנכון לעשות? מה יקרה אחרי שאני אמות וימצאו אותי ללא רוח חיים באמבטיה? מה יקרה לאמא? לאבא? לאחיי הקטנים? לאחיי הגדולים?
פתאום נפסקה המחשבה, ואמרתי לעצמי ' לא משנה מה יקרה, לא משנה מה יחשבו אחר-כך, אני עושה את זה! '.
התחלתי להרגיש מסוחררת. ראיתי את העבר שלי חולף אל מול עיניי, ראיתי את העתיד, את מה שהיה יכול לקרות לי. לא היו בוא הצקות, והעלבות.
הרגשתי שזה לא היה המעשה הנכון. עוד לא עברה שנייה וכבר הייתי בעולם אחר, בעולם הבא. ניסיתי לחזור! אבל כבר היה מאוחר מדיי!
ישבתי בוכה, מבינה כמה כאב גרמתי לעצמי, וכמה כאב גרמתי למשפחה שלי.

כעבור שעה המשפחה שלי חזרה הביתה, הייתי כמו רוח רפאים, רואה אבל לא נראית.
ראיתי את אמא ואת אחותי הקטנה קוראות בשמי, קוראות וקוראות אך אני לא עונה. הן צועקות, לא מבינות איפה אני, עד שאמא נכנסת לחדר האמבטיה.
היא בוכה, וצורחת! אבל והאחים נבהלים, הם עולים למעלה, נכנסים גם הם לחדר האמבטיה, ורואים אותי שרועה על הרצפה כאמא מחבקת אותי ובוכה. המים עדיין זורמים, אך נפשי כבר לא חיה. אחי הגדול מרחיק את אחיי הקטנים ואבא יושב, בוכה ומחבק את אמא. הם מתקשרים לאמבולנס ולמשטרה, להודיע על ההתאבדות, ההתאבדות הנוראה של ביתם.
אחרי 5 דקות, המשטרה מגיעה ועושה חיפוש בבית. הם מוצאים מכתב, שהשארתי על השולחן בחדרי.אמא קוראת בקול רם, וכל המשפחה מקשיבה בשקט, בעודם מתאמצים לא לבכות אני עומדת לידם, לא נראית אבל רואה, בוכה ומבקשת סליחה.
בשורה האחרונה של המכתב כתבתי " אמא, אבא, אחים יקרים שלי, אני מצטערת כל-כך, אתם לא ידעתם אף-פעם אבל, יום-יום שהלכתי לבית ספר היו מעליבים אותי, מרביצים לי, משפילים אותי. לא יכולתי יותר. זייפתי מחלה כדי שכשאני אעשה את המעשה לא תיהיו בבית, ולא תוכלו לעצור אותי. אבא- אהבתי אותך הכי בעולם, אני מצטערת שלא אמרתי כלום כשזה רק התחיל, לא יכולתי, אני מקווה שאתם לא בוכים ומתאבלים על מותי במקום לחיות את החיים שאני הפסדתי.
אמא- אני כל-כך מצטערת על כל מה שאמרתי לך אי פעם, אבל אני יודעת שתמיד רצית שהחדר שלי יהיה מסודר, אז הנה בשבילך ורק בשבילך סידרתי אותו.
אחים ואחיות יקרים שלי- אז הנה עוד חדר פנוי, תתחלקו בו בשקט, אל תריבו הרבה כדי שלאמא ואבא תיהיה מנוחה, ותמיד תדעו שאני אשמור עליכם, מלמעלה."
יום אחרי ההתאבדות שוטרים הגיעו לבית הספר, להודיע על המקרה, אני זוכרת את 2 החברות הכי טבות שלי בוכות, כמו שאף פעם לא ראיתי מישהו בוכה בצורה כזאת. אכזבתי אותן.
את המורה שלי מתאפקת לא לבכות מול כל הילדים והאנשים. אכזבתי גם אותה.
את הילדים שהכי שנאתי ושבגללן התאבדתי, ראיתי אותם מבויישים, רוצים לצעוק בא לי למות גם! בא לי להתאבד! בגללי היא התאבדה! אני אשם!
מאוחר יותר, הלכתי להלוויה, להלוויה שלי! ראיתי את הילד שאהבתי 6 שנים, משאיר מכתב על הקבר. כשכולם הלכו פתחתי את המכתב ובו היה כתוב " אני מקווה שאת במקום טוב יותר אהובתי, כן אותך אהבתי יותר מכול ולא ידעתי איך להגיד לך את זה! אני מקווה שביום מן הימים אנחנו ניפגש למעלה בגן-עדן ואני אוכל להגיד לך את זה פנים מול פנים. אוהב הכי בעולם ולעולם לא אפסיק " .