חזק – הקדמה (1D)

הספה השחורה והרכה בולעת אותי לתוכה, העייפות עומדת להכניע אותי בכול רגע ספור.
המאמץ הקשה מהעמידה ההממושכת על הבמה מעייף את גופי עד הטיפה האחרונה של כוחי, הכוח שעוד נותר בי.
הלילות ארוכים וקשים , הימים קצרים, אני אבוד בניהם, רק ההופעות גורמת לי להרגיש אחרת, הם מרגיעות אותי.
עד כמה שזה ישמע מוזר ולא הגיוני, צרחות המעריצים גורמים לי לשקט פנימי, זה משכיח את סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי, סערה של רגשות שרק הולכת ומתחזקת בתוך ליבי.
כולם מצאו את מקומם בעולם, כולם מצאו אהבה אמיתית, ואני עדיין נשארתי הגבר הילדותי שבחבורה שעדיין לא מצא את מקומו בעולם הגדול.
זאין מאורס, בעוד מספר חודשים בודדים הוא עומד להתחתן, החלום שלי מאז שאני ילד קטן, להתחתן…
אבל אני מסתיר את זה עמוק כול כך בתוך מוחי, בתוך ליבי, נועל את הסוד הזה מאחורי סורג ובריח בתוך מחשבותיי מפחד שמישהו יגלה על סודי.
זה ישמע מוזר מפי, לרצות להתחתן, אני, להתמסד, צירופי מילים שלא מתחברות ביחד למשפט הגיוני.
העייפות הולכת להכניע אותי בכול רגע, המאבק הרגיל של ההתאבקות עם אפעפי שלא יסגרו נמשך כבר דקות ארוכות ומייסרות.
טריקת דלת חזקה מהדהדת ברחבי מסדרונות הבניין מגיע עד אוזניי, גורם לעיניי להיפקח לרווחה במהירות, ואני זה שמנצח במאבק המייסר עם אפעפי.
צרחות חזקות נשמעות ברקע השקט והדומם, קולות של בכי קורע לב מושכים את תשומת ליבי.
אני לא רוצה לקום מהספה הרכה שבולעת אותי לתוכה, אבל המצפון שלי לא ישאר נקי אם לא אבדוק מה מקור הרעש החזק הזה.
הצרחות האכזריות לא מפסיקות, גבר צועק, אישה בוכה, הלב שלי נקרע למשמע קול הבחורה הבוכה בלי הפסקה.
קמתי מהספה השחורה וצעדתי הכי מהר שכוחי נתן לי אל עבר דלת הדירה ופתחתי אותה לרווחה.
הצעקות קומה אחת מתחתיי, צעקות אכזריות וקשות, והבכי מתחזק עם כול שנייה.
ירדתי במהירות לקומה שמתחתיי, המחזה שנגלה לעיניי היה מזעזע, הגבר צועק על בחורה אומללה, מקלל אותה בכול כך הרבה קללות שונות ודוחות, הרגשתי כול כך הרבה סלידה.
אני מכיר את הזוג הזה, תמיד ראיתי אותם בבניין, הגבר לא הפסיק לצעוק עליה, והבחורה לא מפסיקה לבכות, דמעות ממשיכות לזלוג מבעד לעיניה הכחולות מדהימות.
עמדתי קפוא, חושב מה הולך להיות המהלך הבא שלי.
מבטי השתלב עם מבטה של הבחורה, עינייה הכחולות קרעו את הלב מהחזה שלי וזרקו אותו הרחק ממני.
שובל דמעות על לחייה הסמוקות, איפור שחור מרוח סביב עינייה הכחולות המדהימות.
מבטה נואש, זקוק לרחמים, זקוק לעזרה, ואני עומד פה קפוא.
״הי!״ סוף סוף החלטתי להתערב , נותן לגבר האגרסיבי שבי לצאת החוצה.
הגבר שם לב אלי, עצבני, עיניו החומות רשפו זעם.
״עזוב אותה לנפשה!״ צעקתי בעצבנות, ניגש לעזור לבחורה לקום מהרצפה הקרה.
״אל תתערב בעיניים שלא שייכים אלייך ילדון, תחזור למוזיקה שלך, אל תנסה לצאת פה גיבור!״ נבח עלי עצבני, קולו הגברי היה צרוד מרוב צעקות, וקולות הבכי של הבחורה לא פסקו לרגע.
ידעתי שהוא צודק, אני לא טוב בשום דבר אחר חוץ מהמוזיקה, למה בעצם אני מנסה לצאת פה גיבור?
הוא צדק, זה מה שהכעיס אותי הרבה יותר.
״אתה לא מכיר אותי חתיכת בן-זונה״ סיננתי בעצבים יותר לעצמי מאליו, מכחיש לעצמי, ספק אם הוא שמע אותי.
הרמתי את אגרופי הימני והכנסתי לו את המכה הכי חזקה שיכולתי, שמעתי את גופו נחבט בקיר מאחוריו.
ובמהרה הרגשתי גם את האגרוף שלו נחבט בלחי מעיף אותי אחורה בחוזקה.
הכאב החזק עמד לי בגרון, אבל לא נתתי לזה להיראות כלפי חוץ, בלעתי את הרוק בקושי, מרגיש את טעם הדם מתפשט בפי.
צעקות הבחורה גברו , ״בבקשה , תפסיקו!״ ביקשה בתחנונים שנפסיק, אבל האגרוף שלי שוב התרומם, מכניס בכוח רב אגרוף עצבני לצלעותיו ,מנצל את העבודה שהוא התקפל מכאבים על ארבע, ובעטתי בו חזק הרבה יותר, גורם לו ליפול לרצפה הקרה.
ממשיך לבעוט בגופו המגודל משרירים.
סירנות משטרה נשמעו ברקע הדומם, התלחשויות שקטות מעלי ובכי הבחורה לא מפסיק.
הרמתי את מבטי, רואה את כול השכנים מהקומות העליונות מביטים למטה, הם כנראה הזמינו את המשטרה.
השוטרים פרצו תוך פחות מכמה שניות אל הבניין הישן, לא היה לי זמן לברוח, לא היה לי לאן, הרגשתי את התפיסה החזקה של השוטר בידי, מושך אותי ומטיח אותי כנגד קיר האבן הלבן, מפסק את רגליי ועושה עלי בדיקה גופנית לחפש עלי נשק כולשהו.
״יש לך את הזכות לשמור על השתיקה, בית המשפט ימנה לך עורך-דין אם אין לך אחד״ השוטר מדקלם לי בעל פה את הזכויות שלי, מגע קר של אזיקים נהדק סביב פריקי ידי בחוזקה.
הוא דחף אותי באגרסיביות אל עבר היציאה מהבניין, רגע לפני שאני חולף על פניי הפתח, מבטה של הבחורה משתלב עם שלי, עינייה הכחולות המהפנטות המזכירות לי את העיניים של נייל רק יותר בהירות , עינייה מודות לי ללא מילים, מבטה אסיר תודה.