אהבה כואבת אבל יותר כואב בלעדיה…. – פרק 1

"תבטיח לי שאתה תחזור!",סופי דרשה כשאלכס ירד על ברכו וחיבק אותה חזק.

,"אני יחזור",הוא הבטיח לה, "ואני יבוא לבקר",הוא אמר לה כשהוא נישק את מצחה כפרידה."ובקרוב אני יבוא לקחת אותך ואנחנו נעשה כיף חיים ביחד,אני מבטיח",הוא הסביר לה כשחיוך מזוייף פרץ על שפתיו.

הוא לא רצה לספר לה שהוא לא יודע איך הוא יממן את הכסף בשביל הפנימייה שהוא שלח אותה
אליה.

הוא לא רצה לספר לה שהוא לא יודע מתי הוא יבוא לקחת אותה בחזרה.

"זה גם מה שאמא ואבא אמרו והם לא חזרו",היא אמרה כשהיא השפילה את מבטה.

אלכס הרגיש כאילו הלב שלו נשבר לשניים אבל הוא אילץ את עצמו לשים חיוך על פניו בשבילה.
"אבל אני לא ההורים שלנו, נכון?",הוא שאל וחייך חיוך רגוע.

אחותו הנידה בראשה והוא תפס את שתי ידיה הקטנות,"אז אני יחזור".

"מתי?",היא שלה בקול הילדותי שלה. "בקרוב",הוא שיקר. "בינתיים תהני פה… את יכולה להכיר חבריים
ולמוד על כול מיני דברים. תבטיחי ליהנות בשבילי?"

אחותו הנהנה במרץ. היא חיבקה אותו חיבוק אחרון ורצה לכיוון דלת הכניסה.

מנהלת הפנימייה נשארה בחוץ לידו."לגבי התשלום מר ג'ונסון -",היא התחילה לומר אבל אלכס קטע
אותה.

"אני ישלח לכם את התשלום בדואר.500$ ,נכון?",הוא שאל. המנהלת הנהנה בראשה."בסדר", אלכס הסכים.

"שיהיה לך יום טוב אדון ג'ונסון. אל תדאג לגבי אחותך היא בידיים טובות." היא אמרה לו ולחצה את ידו ברשמיות.

אלכס התחיל ללכת הרחק מבניין הפנימייה למרות שליבו כאב יותר בכול צעד שלקח."זה הדבר הנכון לעשות" אמר לעצמו, "היא תהיה מאושרת שם. יהיו לה חברים ואוכל ואנשים מבוגרים שיוכלו לדאוג לה.
יותר ממה שיכלה לקבל אם היא תבוא איתי".

הדבר היחיד שהטריד אותו היה הכסף. לא היה לו כסף לשלם לפנימייה. אחרי שההורים שלהם מתו לאלכס ולסופיה לא נשאר כלום.

אין ברירה. הוא חייב לעשות את זה. להפוך למה שההורים שלהם היו…

להפוך לגנב…

"אני חייב לעשות את זה",הוא אמר לעצמו. הוא תפס את התיק האפור הריק שלו.הוא הלך לכיוון הקניון.

אם יש משהו שאבא שלו לימד אותו כשהוא היה צעיר היה שהכי טוב היה לגנוב תיקים בקניונים.
הם היו גדולים והיה אפשר להתחבא בקלות. באותו הזמן אלכס נהג לומר לאביו שהוא לא רוצה לדעת את זה כי הוא לא רוצה להיות גנב.

עכשיו הוא היה אסיר תודה על דבריו.

הוא נכנס ונעמד בכיוון היציאה. המאבטח ישן ולא שם לב. הוא ראה אישה מבוגרת בשנות החמישים לחייה עומדת לצאת מהקניון בידה היה תיק שחור גדול. בינגו!

הוא רץ ותפס במהירות את התיק מהאישה והמשיך לרוץ לכיוון היציאה. מתעלם מהצעקות הרמות של האישה.

הוא רץ ורץ והמשיך לרוץ אחרי שיצא. הוא רץ עד שהרגיש שרגליו עמדו לקרוס מתחתיו. הוא הסתכל אחורה על המרחק מהקניון .על פי המרחק הוא רץ בערך 10 קילומטרים הוא כבר לא ראה את הקניון מאחוריו.

הוא החליט לבדוק את השלל שלו מאוחר יותר. הוא פתח את התיק של האישה משך במהירות שטר של 20$ ודחס את התיק השחור אל תוך ילקוטו האפור הגדול.

הוא ראה תחנת אוטובוס במרחק וחייך.הוא רץ לכיוונה. הוא התיישב על אחד ממושבי ההמתנה לאוטובוס. לידו ישבה ילדה בת 3 לידה עמדה אמה.

אלכס נשאב למחשבות והבין שהוא בהה באוויר די הרבה זמן כי אז הוא שמע קול גבוה וילדותי אומר, "אתה בסדר?"

אלכס הפנה את מבטו אל הילדה הקטנה ושאל, "מה?"

הילדה חייכה ושאלה שוב באותו קול,"שאלתי אם אתה בסדר?". אלכס חייך לכיוונה והנהן.

אחרי כמה דקות האוטובוס הגיע ואלכס מצא את עצמו נוסע רחוק,רחוק.

__אחרי שנה___

אלכס היה רעב. הוא לא אכל כבר שבוע מאז הגניבה האחרונה שלו. הוא הרגיש כאילו כול הגוף שלו כואב.

רוב השנה הוא היה רעב אבל הוא שמר כול דולר שלקח למען הפנימייה של אחותו.התשלום החודשי שדרשו היה 500$ וזה היה הרבה בשבילו.

הוא ראה אותה לפני חודש הוא היה שמח לראות שהיא נהנתה בפנימייה שלה. הוא היה חייב לשלם את זה.

בשבילה…

הוא לא גר במקום קבוע הוא עבר מקומות במהירות. רוב הזמן הוא פשוט ישן בתוך חניונים נטושים או בתחנות אוטובוס ישנות.

הוא הסתדר.

אבל עכשיו כאב לו כול הגוף. הוא הכריח את עצמו להרים את עצמו הוא התנודד אבל הוא ראה מרכז מסחרי לא רחוק מידי ממנו.

הוא יכול להגיע לשם לגנוב כסף ולהשיג לעצמו אוכל.

אז הוא התחיל ללכת.

כשהוא הגיע הוא ראה אישה צנומה ורזה עם תיק חום ארוך הולכת בין החנויות.

אז הוא רץ ותפס את התיק והוא התנגש במישהו גדול שריריי וגבוה.הוא נפל על הרצפה והתכווץ כשהרגיש יד תופסת את חולצתו המלוכלכת.

"לאן אתה חושב שאתה הולך חלאה!",האיש אמר ואלכס התכווץ עוד יותר. האיש עזב אותו והפיל את אלכס לרצפה.

"אני מצטער", הוא אמר במהירות, הוא דחף את התיק הרחק ממנו ואמר,"קח אותו."

האיש תפס את התיק והושיט אותו לכיוון האישה הרזה. היא הסתכלה על אלכס בעצב, כנראה רואה כמה צעיר הוא היה."את בסדר קרוליין?",שאל האיש,כנראה בעלה. האישה הנהנה.

האיש תפס טלפון, ואמר לכיוון אשתו. "אני מתקשר למשטרה."

"לא!",אלכס צעק,"בבקשה לא למשטרה!",הוא התחנן,"אני יעזוב אתכם רק אל תתקשרו למשטרה." דמעות נוצרו בעיניו.

"ווילי, תן לי לטפל בזה",אמרה קרוליין לבעלה. היא ניגשה לאלכס ואמרה ברכות,"השם שלי הוא קרוליין".

אלכס מצמץ לעברה. הוא רק ניסה לגנוב ממנה כסף והיא התחילה לדבר אליו כמו אל ילד בן שלוש.

"בן כמה אתה?",היא שאליה אותו בזהירות. אלכס מצמץ והתכווץ במקומו,"15",הוא אמר לה בכנות.

"ואיפה ההורים שלך?",קרוליין שאלה. פניו של אלכס קדרו והוא השפיל את מבטו לרצפה. "הם מתים", הוא אמר.

עינייה של קרוליין התרככו. "יש לך בית?". אלכס לא ענה והוא השאיר את מבטו על הרצפה. קרוליין הבינה את השתיקה.

"מה השם שלך?",היא שאלה ברוך. אלכס הסתכל בעיניה החומות וראה שהיא לא מתכוונת להזיק לו או לפגוע בו.

"אלכס",הוא אמר לה בשקט. קרוליין הנהנה. אלכס קם על רגליו שוב והתנועע קצת. עיניו הכולות התרוצצו מסביב."אני צריך ללכת",הוא אמר.

עיניה של קרוליין התרחבו. "יש לך לאן ללכת?",היא שאלה. אלכס הניד בראשו,"אני יסתדר".
"חכה",קרוליין אמרה," למה ניסית לגנוב ממני כסף?",היא שאלה. אלכס התכווץ אבל עיניו ניצתו בכעס."כי אני רעב!",הוא אמר בתוקפנות.

קרוליין מצמצה בעיניה ואז אמרה ,"הבנתי". אז היא תפסה את התיק האפור של אלכס."מה את עושה?!",הוא אמר לה בכעס. לא שהיה לו אכפת מהתיק. היה לו אכפת מהמכתב שההורים שלו השאירו שהיה בתיק.

"ווילי תמשיך פה. נתראה בבית יותר מאוחר",היא אמרה לבעלה. היה לו מבט מבולבל על הפנים.

"את בטוחה קרו-",הוא אמר אבל נקטע על ידי אשתו."כן, אני יסתדר", היא אמרה לו. האיש הנהן ונעלם בקהל האנשים.

היא פנתה לאלכס. "בוא איתי", היא אמרה לו.

היא הושיטה יד ועזרה לו לקום. היא פנתה והתחילה ללכת, ואז ראתה שהוא לא עוקב אחריה.

"בוא", היא אמרה לו שוב. "ל-לאן",הוא גמגם בשאלה.

"פשוט בוא",היא אמרה לו, והוא הנהן עוקב אחריה.