כלא (בערך) – הקדמה

"בית ספר זה כלא."
כמה פעמים הייתי שומעת את המשפט הזה… כמה פעמים הייתי אומרת אותו בעצמי…
קוראים לי ריף בירון, אני בת שלוש-עשרה מ… טוב, למעשה אין לי ממש בית. אני גרה בפנימיית "אומגה" – פנימייה לילדים מופרעים (במלא מובן המילה) בתל אביב. המקום הזה קצת יותר קשוח מפנימיות אחרות. לא מרביצים לנו, אבל בשביל לזכות בחופש אתה צריך לעבוד מאוד קשה.
בפנימייה הזאת יש שני סוגים של תלמידים, ושני סוגים של מורים.
סוג אחד של ילדים הוא "ילדי המאפיה", שהם הכי מופרעים, עושים הכול בשביל להצליח בלימודים ולעוף מהמקום הזה, כאלה שיהיו מוכנים להרוג בשביל חופש, רוב הפנימייה שפוטים שלהם.
הסוג השני הוא "האמצעיים", שהם כאלה שינסו להצליח בדרך שלהם שאומרת בלי לרמות, אבל מדי פעם יעבדו עם ילדי המאפייה. אני אחת כזאת.
הסוג הראשון של המורים הוא "השוטרים". הם אוכפים כמובן את החוק בפנימייה, לא אכפת להם מתלמידים ורק רוצים לקבל משכורת גבוהה. כמעט כל המורים הם כאלה.
הסוג השני הוא "החפרפרות". הם לא בעד המורים האחרים, ומוכנים לרמות קצת כדי לעזור לתלמידים להצליח. אצלנו בכל השכבה יש אולי שני מורים שמלמדים אותנו שהם כאלה.
אף פעם לא היה לי נעים בפנימייה הזאת, אבל לא הסתבכתי בצרות, והפעם הראשונה שזה קרה זה היה כשהלכתי יותר מדי לכיוון ילדי המאפייה, והשתתפתי במבצע הגדול שביותר שהם ארגנו להצלחה במבחן. המבצע הזה שינה את כל הפנימייה מהר מאוד, וגרם לי להבין כמה באמת חכמים הילדים בכיתה שלי.
בדיוק על המבצע הזה אני רוצה לספר.