כליל השלמות
הוא סיים את המלאכה ולקח צעד אחורה.
רעמת השיער הלבנה זהרה באור הנר החיוור שהפיג את אפלוליות הסדנא. הוא הביט בעיניים לאות בפרסות המבריקות שעמדו על רצפת החדר, המום מהדבר שעשה במו שתי ידיו. הוא השתהה בעוד האזמל שהחזיק בידו השמאלית המשיך לטפטף ולהכתים את הרצפה בפירורים קטנים של שיש.
היה זה לחלוטין הפסל המפואר ביותר שיצר, דמותו המרשימה והברורה של הסייח הכסוף התגשמה אל מול עיניו. עבודת יד מדהימה, הוא התנצח במלאכתו עם כל פרט ופרט, כל קימור וקימור בקווי דמותו המרשימים של הסוס. הוא שייף אותו, והוא התעטר בבוהק לבן, מדגיש את נוכחותו האצילית.
הפסל סקר את הסייח מכל הכיוונים, סופק כפיו באושר למראה יצירת הפאר.
למחרת יעמידו בפתח הסדנא והוא ימשוך עבורו קונים מכובדים.
הוא הסיר את כפפות העבודה והניח אותן על השולחן, לצד האזמל והפטיש ועבר לחדר הצדדי בסדנא בו הייתה מיטה צנועה וחלון דרכו צבע הירח את הכל האור כחלחל עמום. הר גבוה מושלג פסגה השתקף במרחק.
הפסל המותש התיישב על המיטה וחלץ את נעליו, אחר כך שכב על גבו עוד לבוש בבגדי העבודה והתבונן בתקרה. לפני ששם לב שקע בשינה עמוקה.
בבוקר נכנס שוב לסדנא כדי לגרור את הפסל לפתח החנות, עיניו ננעצו בכתם אפרפר בשיניו הצחורות של הסוס. בעזרת המשייפת ליטש את הכתם ובדק שוב בשיניו. הכתם האפרפר התרחב וגילה בתוכו גרעין של שחור עמוק. הפסל הזעיף פניו וקרצף את הכתם שהתרחב, ואת את מרכזו הכהה. אך הכתם הלך וגדל והתפשט גם לשן הסמוכה.
שיש ארור! חשב בעודו משייף ומשייף את הכתם האפרפר, חתיכת הפחם הכלואה באבן נחשפה ומרחה צבע שחור לאורך תנועות ההברשה של הפסל. הוא נעצר והתבונן בפסלו. עיניו ננעצו בשיני הפסל המטונפות, הוא לא היה מסוגל להסיר את מבטו מהנקודה השחורה המבזה את יצירת המופת שלו.
ידו תפסה במהירות בידית הפטיש ששכב תמים על השולחן והוא הלם בחרטומו של הסייח בכל כוחו.
נתזים של שיש בוהק התעופפו לכל עבר, הפסל התנשף והסתכל בגוש האמורפי שלפני שנייה היה החוטם של יצירתו. הגוש התבונן בחזרה בעיניו של הפסל וזה פלט אנחה חנוקה.
הוא היה כל כך קרוב לשלמות.
הוא יצא מסדנתו אל הרחוב והחל ללכת לכיוון המחצבה שבקצה העיירה. ההר הגבוה הביט בו בדרכו. הוא נכנס לצריף הקטן הצמוד וצלצל בפעמון על הדלפק. מהחדר האחורי יצא חוצב מאובק לבוש סרבל עבודה שבצעירותו וודאי היה כחול. החוצב הביט בו בשאלה.
"שיש." אמר הפסל, "אני צריך שיש לבן טהור."
החוצב הביט בו ארוכות וענה, "אתה הרי יודע ששיש טהור טהור לגמרי אין לנו פה במחצבה. יש לנו רק את מה שקנית בשבוע שעבר בשביל הסוס האציל שלך. והוא רק כמעט טהור בשלמותו."
הפסל נענע בראשו ואמר, "אני מעוניין בשיש טהור לחלוטין, טהור ומושלם."
"טהור ומושלם תוכל למצוא רק במקום אחד." השיב המוכר והניד את ראשו לכיוון החלון.
הפסל הביט בפסגה המושלמת של הר המכשפות שעמד איתן וגבוה, משקיף, על העיירה שהתגמדה כפליים למרגלותיו.
"אנחנו לא מתקרבים כבר שנים למחצבה המקוללת שלנו שם."
הפסל הנהן ויצא את הצריף.
הוא הלך לסדנא וארז לעצמו מעט אוכל ומים בתיק גב קטן, רתם את סוסו לעגלה ויצא לדרך לכיוון הר המכשפות.
שלושה ימים מפרכים ארך טיפוסו במעלה ההר, שלושה לילות קרים עד שהגיע למחצבה המושלגת ושלושה ימים ארוכים משך סוסו את העגלה עליה הועמס גוש השיש הגדול והצחור ביותר אותו ראה אי פעם הפסל.
ידיו ליטפו את פני חתיכת השיש הגדולה שכעת עמדה במרכז הסדנא. חומר הגלם המחוספס כמו רטט בחלוף היד על פניו מרוב ציפייה להתעצב.
הוא הפריד מהגוש הגדול פיסה שתספיק לו ליצירתו החדשה. הוא החל לשרטט את הדמות בקווים גסים, תחילה את הראש ובהדרגה למטה, מקיש עם הפטיש בקצב כמעט מוזיקלי, שבוי בעבודתו. אגלי הזיעה שהצטברו בקמטי מצחו נצצו באור הנר המרצד ומצטמק לאט לאט. ידיים מאבוקות בקמח שיש לבן שייפו ומירקו את הדמות בנייר זכוכית. הוא רצה שלמות, ושלמות הוא ישיג, עומל על כל פרט ופרט בדקדקנות. השיש המעובד בער מתחת לאצבעותיו, קורם עור וגידים לתדהמתו המתגברת של הפסל.
בעודו מסיים את עבודתו על כפות הרגליים העדינות והרכות, כמעט יכל להישבע שראה את הבהונות הקטנטנות מתופפות בחוסר סבלנות ומצטרפות למחול האזמל והפטיש. בהמשיכו הלאה אל מעל למותניים הדקות, נשטפו הירכיים בוורוד. הוא סיתת וסיתת את תווי הפנים העדינות, השפתיים נצבעו באדום עז, השערות התרככו והזהיבו ובדיוק כשניתק עצמו מן המלאכה ברק הבריק בעיניים הירוקות.
הוא התבונן בה ארוכות. מעין הילה עמומה עטפה את עורה הלבן. תנוחת הרקדנית בה עמדה הדגישה את קומתה המלכותית. ללא ספק הוא ברא את כליל היופי. עומדת שם עירומה, שיערה החלק גולש במורד גווה, כתפיה הדקות עולות ויורדות בקצב נשימתה.
נשימתה! הבחין הפסל.
לפתע יצאה מקיפאונה וצנחה על הרצפה, הוא נחלץ לכיוונה והרים אותה בשתי ידיו.
"מים," היא מלמלה.
הפסל חש לחדרון וחזר עם כוס מים.
היא לגמה כמה לגימות ונרדמה.
הפסל נשא אותה בשתי ידיו אל המיטה וכיסה אותה בשמיכת הטלאים המרופטת.
נשימותיה הרכות היו הדבר היחיד שהפריע את דממת הלילה. הוא התיישב על השרפרף שליד המיטה, השעין את גבו על הקיר והתבונן ביצירתו, האישה היפה ביותר שראה מעולם, שוקעת בשינה עמוקה. היא השרתה עליו שלווה כזאת, שלא הרגיש בכלל בעיניו הנעצמות.
קרני השמש חדרו מבעד לחלון וליטפו את עיניו העצומות. הוא הבין שנרדם על השרפרף אך השלווה של הלילה עוד נעמה לו והוא העדיף להמשיך להתכסות בשמיכת השינה המתפוגגת שנעלמה כליל לשמע-
"יקירי,"
עיניו נפקחו באחת, הוא התבונן בה מצונפת במיטתו.
"יקירי תוכל להכין לי דבר מה לאכול? אני רעבה."
ללא מילה נוספת קם הפסל על רגליו והלך למזווה הקטן שבחדרו. הוא הוציא מתוכו שתי לחמניות וגוש חמאה שהיה אמור להספיק לו לשבוע. הוא הגיש את ארוחת הבוקר לנסיכה המצונפת במיטתו. זו עיקמה את אפה, מרחה סכין נדיבה בחמאה בקצה לחמנייה ונגסה בזהירות.
"לא!" הכריזה, "לא אסתפק בפת העלובה הזו! גש והבא לי חלב. ופירות. ועוגה!"
והפסל קם על רגליו ויצא למלא את בקשתה, היא באמת הייתה ראויה להרבה יותר מלחמניות מעופשות וחמאה. והוא אהב אותה, כשהביט בה התמלא באושר, הא הייתה בבת עינו, היפה בנשים, כליל השלמות.
אך ככל אשר ניסה, לא הצליח לספק את תאבונה המכלה של יפתו. כשדרשה בבגדים ראויים לשכמותה, נאלץ למשכן את עגלתו בעבור שמלת המשי שתפר לה במיוחד חייט העיירה. את סוסו הנאמן משכן בעבור מצעי שני קטיפתיים למיטתה.
והוא אהב אותה, למרות רעבונה. ולא היה דבר שהסב לו יותר אושר מלצפות בה ממקומו על ההדום ליד מיטתה.
והיא המשיכה לכלות את בריאותו בדרישות ובעלבונות.
"אתה לא ראוי לשכמותי! איזה מן גבר אינו יכול לדאוג למחסורה של אישתו?"
והפסל נשך את שפתיו בהתבוננו אל תוך עיניה המהפנטות, ויצא למלא את מבוקשה, מצפה לרגע הקסום ההוא, בו יתיישב בסוף יום ארוך, עייף על ההדום ויצפה בה נרדמת.
"אידיוט! כסיל!" התפוצצה לילה אחד, "הוריתי לך מפורשות שלפני השינה אני שותה רק חלב עיזים!" וניפצה את הכוס על הקיר מעל ראשו של הפסל.
"יפתי," קמטים נחרשו מסביב לעיניו הלאות, הוא פשט את ידיו הגרומות לצדדים, "אנא הביני, חלב העיזים יקר הוא פה בעירנו. ואיני יכול עוד לרכב כל יום אל הכפרים הסמוכים מאז שמכרתי את סוסי.."
הוא רזה מאד בחודשים האחרונים. דרישותיה של המלכה כמעט כילו אותו כליל.
"מה אני עוד עושה איתך?" מלמלה, "הייתי כבר מזמן צריכה למצוא לי גבר ראוי." והתהפכה לצד השני.
הפסל המותש הביט ברסיסי הזכוכית הפזורים על הרצפה, ובטיפות החלב הניגרות מהקיר, וחימה בערה בראשו.
היא הייתה יפתו, היא הייתה יצירתו, אך הוא לא יכל לשאת יותר את אופיה הנורא, עצלנותה ורשעותה.
הוא חטף את האזמל והפטיש מהשולחן שבסדנא ונעמד מעל המיטה, הוא אחז בהם באצבעותיו הרזות והתבונן בעיניה העצומות של היפיפייה שמיררה את חייו.
הפטיש צנח במהירות ונעץ את האזמל עמוק בליבה של השדה.
הפסל יצא מהחדרון, הוא קירב אל גוש השיש בסדנא והפריד ממנו עוד חתיכה אחת, אותה גרר בחריצות לחלל העבודה והחל לטפל בה נמרצות.
הדמות הצטיירה כמעט מעצמה לפי קצב הלמות הפטיש. כאילו זה מוביל את ידו של הפסל שרק אוחזת בו בזמן שההוא מכה באזמל, מקלף פיסות לבנות קטנות מהדמות הכלואה בפנים. והנה שוב הופיעו הרגליים המושלמות ואחריהן השוקיים ומעלה. אך הפסל לא הביט בהן בעיניים פעורות. דעתו הייתה נתונה אך ורק בדבשתה המכוערת של יצירתו הקודמת.
ראשו קדח מהמחשבה על אופיה של יצירתו הבאה.
ידו הולמת וראשו קודח.
והנה! בזמן ששערות ראשה החלו להזהיב – הוא הבין! והוא התחיל לפסל את אופיה!
מכת אזמל פה והנה נעלמה חתיכה הגונה של חמדנות ותאבת בצע, עוד מכה קטנה ופירורים של התנשאות ואנוכיות נשרו על הרצפה. סיתות קטן שם והנה טוב ליבה מתעצב לו לנגד עיניו, הוא שייף את חוכמתה וצניעותה, איך הוא לא תפס את זה קודם?
הוא סיים, הביט בעיניה המושלמות של הנסיכה ונתן בהם את הברק.
מיד היא צנחה לתוך ידיו המוכנות של הפסל המתרגש, הוא הגיש לה את כוס המים.
היא שתתה אותם לאט וכשסיימה חייכה אליו ונרדמה בזרועותיו. הוא נשא אותה אל מיטתו וכיסה אותה בשמיכת הקטיפה. הנסיכה נשמה ברכות, היא הייתה יפיפייה, והוא – מותש.
הוא התיישב על ההדום והניח את ראשו על הקיר הרך כשחיוך מתעצב על פניו הנרדמות.
"אהובי?"
הוא התעורר.
"אהובי למה זה תישן על השרפרף?"
השמש כבר שלחה קרניה דרך החלון והחדר כולו היה חמים ומואר.
"נסיכתי!" הוא קרא וקם על רגליו, "את וודאי רעבה! מיד אצא להביא לך חלב עיזים מהכפר הסמוך-"
"רגע," היא אחזה בכף ידו. צמרמורת חמימה עברה בקצות אוזניו של הפסל.
"איני רואה בכך שום צורך," חייכה, "כל מה שטוב בשבילך טוב גם עבורי."
והפסל הנהן ויצא להביא כיכר לחם פשוט מהאופה.
כשחזר ראה אותה, לבושה בבגדי העבודה שלו, מטאטאת את שביל הכניסה לסדנא. הבגדים המלוכלכים והבלויים החמיאו לה יותר מכותונת המשי שהניח מקופלת ליד מיטתה. הוא קפא לפני הסדנא, לא מסוגל להסיר את מבטו ממנה, גורפת עלה עלה ומרכזת את כולם בערימה במרכז החצר.
לפתע הבחינה בו וחייכה, היא דילגה לעברו בצעדי ריקוד רכים ונשקה לו על הלחי,
"מה דעתך? קיוויתי שלא תכעס, עבר פה סוחר לאחר שיצאת והציע לי סכום כסף מאד מכובד בעבור כותונת המשי שהשארת לי. אז מכרתי אותה ואת מצעי הקטיפה המיותרים ההם, חשבתי שבכסף תוכל לרכוש לך סוס ולשכן אותו באורווה הריקה שלך."
הפסל כתגובה הרים אותה בשתי ידיו ונישק אותה ארוכות. איזו אישה מדהימה!
הוא הוריד אותה והתבונן בעיניה הירוקות, הוא לא יכל לשאת כמה מושלמת הייתה.
כל לילה היה מביט בה נרדמת מצידו במיטה. ממתין בשלווה לנשימותיה השקטות, הארוכות, האחידות – המושלמות.
היא הייתה באמת מושלמת מכל בחינה, הוא לא היה משנה בה אפילו פרט אחד.
וכל יום הביט בה בעת שניקתה את הסדנא, ובישלה את ארוחת הערב. יופיה הטהור התעצם עשרות מונים במלאכתה, ובישוליה היו מותירים את גדולי טבחי המלך פעורי פה וללא מילים.
ושוב היה מתבונן בעיניה הגדולות נעצמות ונכנס למיטה ומריח את הריח המשכר שלה. ולא תופס.
הוא פשוט לא יכל לשאת יותר כמה מושלמת הייתה.
לילה אחד. הוא קם מהמיטה.
הוא לקח צעד אחורה והתבונן ביצירתו. שיערה הזהוב זהר באור הירח שהפיג את אפלוליות החדר. הוא הביט בעיניים לאות בכפות רגילה הדוממות שבצבצו בקצה המיטה, המום מהדבר שעשה במו שתי ידיו. הוא השתהה בעוד האזמל שהחזיק בידו השמאלית המשיך לטפטף ולהכתים את הרצפה.
לעיזית,
הלביאה המציירת, וחברה בוועדת המומחים שמנסה לפענח את חיי.
תגובות (1)
הגעתי לסוף