יום האבל השנתי שלי פרק 1

"אבא? למה כולם בוכים?" שאלתי את אבי. אבא חייך אליך חיוך זחיח ואמר "סבתא גרטה הלכה".
"והיא תחזור?" שאלתי בתקווה. אבא רק חייך ונתן לי את ידו. הלכנו בגן הירוק. היו שם הרבה אבנים גדולות ועצים ופרחים וכול מיני קישוטים. היו אבנים קטנות, גדולות, ענקיות ופצפוניות. אחי הגדול, דן, אומר שפיצפוניות זה לא מילה אבל אני חושבת שכן. וגם אם לא, אסור להמציא מילים?
אחרי כמה דקות כול האנשים התחילו ללכת לספסל שבו אבא ואני ישבנו. סבא משה התיישב לידי. חייכתי אליך חיוך מתוק והוא החזיר לי חיוך נעים בחזרה.
"לאן סבתא גרטה הלכה?" שאלתי אותו. "למקום טוב יותר" ענה ברוגע. "אפשר לבוא איתה?" שאלתי. "בבוא העת" אמר סבא. "שלום קטנטונת!" אמרה בחיוך דודה אלינור. "בת כמה את עכשיו?" שאלה. "בת חמש" עניתי. "אני הולכת לגן סיתוונית" אמרתי בחיוך. קמתי מהספסל ודודה אלינור נתנה לי יד.
"יש לנו את רותם שהיא הגננת ואת גלית ושירן שהם העוזרות שלה. ויש את יובל ואת יותם ואת דניה ואת רוני ושירי ועמית ועוד מלא ילדים בגן. ויש את גיא ולוטם שהם לא נחמדים. אלעד ממש נחמד אלי אבל אופר ושקד פחות. אני הכי אוהבת את יובל, שירי, עמית, שירה וספיר. הם ממש חמודים.
אני בטוחה שאנחנו נהיה החברים הכי טובים!" אמרת בשמחה.
דודה אלינור חייכה אלי.
"הגיע הזמן לחזור!" צעק אבא מהספסל. "בואי" אמרה דודה אלינור.
הלכנו ביחד לאוטו השחור של אבא. דודה אלינור הידקה את השל הלבן שעטף את גופה הצנום.
"הולכים לדודה גרטה?" שאלתי את אבא. "אולי כדאי לומר לה?…" שאלה אמא חלושות את אבא.
"לומר לי מה?" שאלתי.
"הולכים למסעדת דגים" אמר דן. מאחורה עמית גלגלה את עיניה. "עמית…" התחיל אבא. עמית רק גלגלה את עיניה שוב ונאנחה.
חייכתי, אל מבינה למה עמית מעוצבנת, למה יש חיוך מזויף על פניו של דן, למה אמא מודאג ואבא עצוב. למה דודה אלינור כול כך שמחה וסבא משה כול כך רגוע. לא הבנתי למה ליאל ומירב בוכות, ולמה הלכנו לפה אם רק סבתא גרטה הלכה.
לא הבנתי כלום אבל הייתה לי הרגשה שאני צריכה לשתוק, אז כך היה.