יללת הזאב -פרק 6. קאמבק!! פרק5 לפני, כדי שתיזכרו.

פרק 5 להזכרה: (מי שלא זוכר, או מעוניין לקרוא, יש את חמישת הפרקים בעמוד שלי, שיחפש אותם אם ירצה.)
"עיניים רעות.. הא?" שאלתי, מביטה לאופק בכעס על המדריך שרץ ובאותו הזמן משתעל. שיעולו נשמעו בכל היער, בהד.
"למה הוא שונא אותך?" שאלה אותי מיקה והביטה גם היא למקום שהמדריך ברח.
"אני לא יודעת. את חושבת שהוא כועס על הדאודורנט?" שאלתי והשפלתי את מבטי לדאודורנט שהוחזק בידיי.
"אבל עיניים רעות? זה מוזר."
יבואי נעקוב אחריו." אמרתי ומשכתי את מיקה בידה.
"אבל לא הסתבכנו מספיק?"
"הוא שונא אותי גם ככה." גלגלתי עיניים. מיקה רק שתקה והלכה איתי, יד ביד.
שמענו את העלים הנדרכים בנעליי המדריך. עקבנו אחרי הרעש והשיעול שהתחיל לפחות עם הזמן.
התחיל להיות יותר ויותר עצים ביער. ככל שהתקרבנו ראינו יותר עצים בשטח. סנאים לפעמיים עברו, המון אצטרובלים על העלים והמקלות.
לקח זמן למצוא את המדריך. התחלנו להסתבך ולשכוח מאיפה התחלנו ללכת. היער הפך למבוך.
"אולי נשאיר סמנים. למקרה שנאבד פה?"הציעה מיקה.
"בסדר. יש לך משהו לסמן?"
"ניקח אצטרובלים בשורה." אמרה מיקה לאחר שחיפשה בכיסיה הריקים משהו לרמז.
"אבל אצטרובלים יש פה הרבה! בטח נתבלבל."
"אז מקלות?"
"טוב. שום דבר רע כבר לא יקרה." אמרתי והתחלתי לאסוף מקלות. מיקה יחד איתי התכופפה ולקחה מקלות בין כל העלים.
"עכשיו, בואי נמשיך ללכת. את תהיי מאחוריי ותזרקי את המקלות מאחוריך."
"אוקי." היא הנהנה.
"עכשיו בואי." אמרתי ואחזתי בידה. היה קצת קשה לאחוז במישהו שמאחוריך, אז בסוף מיקה עמדה לידי. אחזנו ידיים כדי שתמיד נהייה ביחד.
השיעולים של המדריך כבר הופסקו. דממה עברה ביער והרגשנו בודדות.
"אני חושבת שהמדריך כבר עבר את היער." אמרתי לבסוף.
"אז.. נחזור?" נעצרה מיקה.
"נלך עוד קצת, כשייגמרו המקלות, נעצור ונחזור."
מיקה הנהנה בהסכמה ואחזה בידיה 8 מקלות. אחרי כל כמה מטרים מיקה הפילה מקל. ועוד מקל. ועוד מקל. עד שלפתע קרה משהו שגרם לי לקפוא. אחזתי בידיה של מיקה בחוזקה, כרמז שתסתובב ותראה.
המדריך ישב בקרחת יער. הוא ישב על בול עץ. והוא האכיל את הזאב ששנאתי.
במידי השתקתי את מיקה, שלא תפלוט איזה צרחה.
"שש…" לחשתי לה.
למדריך היה שיער פרוע יותר מקודם. השיער שלו היה בלונדיני. קודם השיער שלו תמיד היה חלק, עכשיו הוא התפרע. עיניו החומות כדבש נצצו כשראו את הזאב הקטן. המכנס החאקי שלו קצת נקרע, אך לא היה ניראה שזה אכפת לו. פניו האדימו, בגלל כל ההשתעלות שלו מקודם.
אני ומיקה הסתתרנו בשיח, מתבוננות בריכוז במדריך. הוא לא שם לב אלינו.
שמעתי את הזאב מגרגר בשמחה כשהמדריך ליטף מתחת לאוזנו. המדריך חייך באהבה.
"אל תדאג, היא לא תחזור." אמר המדריך בקול מלטף ונעים. לא הבנתי למי הדבר שהוא אמר מכוון.
מיקה ואני החלפנו מבטים.
"עכשיו לך תשחק עם איימך." הוא המשיך לדבר. הזאב הנהן. הוא כמעט עמד ללכת, אבל הוא קפא כשפתאום השיח שבו אני ומיקה ישבנו מאחוריו רשרש.
המדריך קם ממקומו. היה ניראה שגם הוא שמע זאת.
"תלך. עכשיו." הוא פקד על הזאב בפנים קודרות והזאב רץ במהרה אל תוך היער. "מי זה שם?" הוא שאל. פתאום קולו היה ניראה מאוד גברי וחזק.
"תישארי במקום." פקדתי על מיקה. היא הנהנה בלחץ.
נלחצתי גם אני. מי ידע שלמדריך יש קול כזה חזק? ושהוא כזה מיודד עם זאבים? ואיך הזאבים בכלל מבינים אותו?
"תצא ממחבואך, איפה שלא תהייה." המדריך המשיך להסתכל סביב.
ממה הוא כל כך מבוהל?
המדריך הלך במעגלים. כל רעש קטן הוא קפא במקומו.
"את חושבת שזה הזמן לקום?" שאלתי את מיקה בלחישה.
"כן." מיקה אמרה.
עמדנו לקום באותו הזמן, אבל המדריך כבר שם לב אלינו. כנראה ששערה האדמוני של מיקה היה מחוץ לשיח.
"מה אתן עושות שם?" הוא שאל בכעס. קמנו על מקומנו מיד.
"אנחנו.. רק רואות את היער היפה הזה.." אמרתי והבטתי בכל העלים, העצים והאצטרובלים.
"די כבר להיתמם." הוא לא האמין.
"על מה אתה מדבר המדריך?" שאלה אותו מיקה.
"ארגוס שלח אותכן, נכון?" הוא שאל ושלף מכיסו סכין קטן מכסף. סכין מטבח זה לא היה.
"מה סכין עושה בכיס שלך?" חזרתי לקולי הרגיל, הלא תמים כל כך.
"לא ציפתן לזה.. נכון?" הוא שאל וקירב את הסכין לצווארי.
"מה אתה עושה?" נרתעה מיקה. אני לא הייתי מסוגלת לזוז, או לדבר. נלחצתי כל כך, מצחי היה שטוף בזיעה.
"אל תיתמו עכשיו!" וריד במצח שלו התבלט.
"אנחנו לא מיתממות!" אמרה מיקה בכעס.
"איך אאמין לכן? עקבתם אחרי עד לפה. ידעתם שדאודורנט מחניק אותי." הוא היה ניראה כבר מבולבל.
"ב..ב..ק..ש…ה.."התחננתי שיעזוב אותנו. לא הצלחתי לומר את כל המשפט. החרב היה מילימטר מלערוף את ראשי.
"תשתקי כבר. אני יודע מה את זוממת. את חושבת שאני לא אזהה את העיניים שלך? שאני לא אראה איך שהזאב שונא אותך?" הוא הביט בי בכעס, כאילו עשיתי משהו.
"עזוב אותה כבר! אתה פסיכופת!" קראה מיקה. הוא הפנה את מבטו אליה.
"יש לך מזל שריחמנו עלייך בכלל." הוא סינן. הבטתי במיקה בשאלה. היא לא הביטה בי.
"אני אקרא למשטרה!" איימה מיקה.
"אני מפחד." הוא גלגל עיניים.
"עזוב אותנו. אנחנו נשכח שכל זה אי פעם קרה."מיקה התחננה.
הוא הביט בי. התחננתי בעיניי. הוא הביט בה. עיניה היו נוצצות בבכי.
הוא היה ניראה מבולבל. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. הוא תמיד היה המדריך שלנו לטיולים. פעם ראשונה שאני רואה שהוא מתנהג ככה.
"תנו לי לחשוב." הוא אמר והוריד את הסכין מצווארי. רציתי לברוח, אבל ידעתי שהוא יתנפל עליי. כנראה שגם ככה חשבה מיקה, כי היא קפאה במקומה. הוא ישב על הבול עץ וניסה לחשוב.
פרק 6.

הוא המשיך לשבת על הבול עץ, והוא לא הביט בנו. הוא השפיל את מבטו, אך היה נראה שהוא כעוס ומבולבל. הבטתי במיקה. היא הביטה בי. מההבטים האלה, הבנתי שהגיע הזמן לברוח. לפני שיהיה כאן מקרה רצח, לא ברור של מי. הלכנו אחורנית לאט, לאט, וכשהיינו רחוקות ממנו מספיק, התחלנו לרוץ לשכבה והמורים בחזרה. הלב שלי לא הפסיק לדפוק בפחד, הרגשתי כל כך מאוימת. התרחקנו כבר מקרחת היער שבה המדריך ישב מספיק, אבל עדיין שמענו את צעדיו הבאים אלינו.
הגענו לתלמידים.
לא היה אף אחד.
מקום ריק, דממה. הבטתי במיקה בבהלה, והיא הביטה במקום הריק, שהיה מלא בשקיות זבל וזבל של אוכל.
"זה.. בלתי אפשרי.." היא התנשמה. ידייה רעדו וגם שלי רעדו. הרגשתי איך כל גופי רועד, לא הבנתי מאיפה זה נפל עלינו.
"את חושבת שאנחנו מדמיינות? אולי אני מדמיינת, אולי המדריך הרג אותי כבר ואני בפנטזיה מתמשכת?" האמנתי לזה יותר מאשר שכל התלמידים עלו על האוטובוסים, באמצע הערב ונסעו מכאן. אבל היא הביטה בי כמו משוגעת.
"לא, זה לא זה." היא אחזה בידי, הרגשתי את קור גופה. זה לא היה חלום.
"המדריך, הוא עשה משהו." הסקתי. אני ומיקה הסתובבנו, וראינו את המדריך רץ אלינו, בלי התנשמויות, אך הוא היה ניראה כועס. לא הבנתי איך הוא לא נעצר, כשהוא רואה שאין אף אחד חוץ מלבדנו ביער.
"ברחתם. זה אומר עליכן משהו."
"מה עשית?" הגעתי לקול צעקה, והוא נרתע קלות מקולי, "איפה כולם? איפה כל התלמידים? תעזוב אותנו חתיכת משוגע. לך תתידייד עם הזאב הקטנצ'יק שלך, או מה שזה לא יהיה."
הוא לא הופתע. מיקה הופתעה בקצת, אך היא נשארה קפואה במקומה.
"גרמתי שילכו. אני רוצה שתשארו פה, ושלא תלכו לי מהידיים."
"אני לא בידיים שלך, ואני רוצה שתתקשר למנהלת! או שאני אתקשר בעצמי."
"במקום בלי קליטה?" הוא חייך חיוך ערמומי, ואני כיווצתי את ידיי לצורת אגרוף. רציתי להכות אותו כל כך חזק, אבל מיקה עצרה אותי. היא הלכה צעד אחד קדימה מולו, ואמרה בנועם,
"תשחרר אותנו עכשיו. בקלות אנחנו יכולות לברוח עד תחנת דלק, או עד תחנת אוטובוס. אנחנו נתקשר למשטרה, ואתה כבר לא תהייה כזה בטוח בעצמך."
"תפסיקו לשחק משחקים!" הוא קרא. אני ומיקה הבטנו בו בעיניים מכווצות. "אני יודע ששלחו אותכם, אני יודע שאתן לא באמת בטיול הזה, אתן באתן להיות פה! מה אתן משחקות אותה? אתן לא מבינות שתפסתי אותכן? כסוכנות אתן די גרועות. במיוחד את," הוא הסתכל עליי. לא זזתי ממקומי, לא יכולתי להראות חולשה מולו. "זה די מטומטם לשלוח מישהי עם עין רעה, ועוד שאת רודפת אחרי. מה אתן מחפשות פה?"
"מה אתה מחפש פה, ועל מה אתה לעזאזל מדבר?" התפרצתי.
"מיקה יכולה לענות לך, הרי הצלנו את חייה. עד שאתן לא עונות לי, אתן כלואות פה. אתן לא יכולות לצאת מפה, לא משנה מה. אני יודע מתי תנסו לגעת בכביש, ומיד סכין תיזרק לכן על הראש." הוא הלך לאט לאט אחורנית, מביט בנו ונכנס לתוך החשכה של היער. הבטתי במיקה בשאלה.
"מיקה? הם הצילו את חייך? הוא מדבר שטויות נכון?"
"אני.."