היסודן האחרון 35-ניצחון או הפסד? מילוט מזירת הקרב

המלך מנצל את ההזדמנות שלו ומתגלגל הצידה, לאיון נראה כמי שהתעורר מחלום. הוא קם ושולף את החרב הדקה שלו מהנדן החום שלה, הקת עשוייה מתכת מוזהבת כלשהי, והלב דק וארוך. החרב לא כבדה, אבל הידיים שלו רועדות, המלך ערער אותו כמו שצריך. אני נעמד בקושי, הרגליים שלי כואבות, והשרירים שלי שורפים, אבל אני לא נכנע. "ילד מלא תעוזה." המלך משתעל, רסס של דם צובע את ידו ונעליו. "חבל… זה לא יועל לך כאן." הוא מנסה לשמור על החזות השלווה שלו, אבל ניתן לראות את הנזק שעשינו לו. "אני נותן לכם הזדמנות אחרונה להיכנע, ואז אולי תקבלו הקלה בעונש. לא כמו חבריכם היקרים." הוא אומר בנבזות, לאיון משפיל את מבטו. האשמה מקננת בי, אפילו לא תהיתי מה קרה לג'ון מרי ואלכס… עוברת בראשי התמונה של מרי שולחת את ידה על ידו של אלכס בפחד תוך כדי ריצה, במחשבה לאחור אני כמעט בטוח שזה היה ג'ון שדחף אותי על תוך חדר הכס לפני שהמהומה החלה, עכשיו הם מתים, או יותר גרוע, חיים ושבויים אצל החיילים. "לא." אומר קול, חלש אבל תקיף. אני מסתובב ורואה את ריין עומדת ונשענת על הקיר, מעיל העור החם שלה שרוף לחלוטין ומושלך על הרצפה, שרוולי חולצתה חרוכים ומפשלים אחורה, חושפים בפעם הראשונה את כל הקעקוע הזהוב בצורת גבעול החיטה. לפחות חמישה-עשר סנטימטרים משערה החלק והסגול חרוכים, וכעת הוא בקושי מגיע עד לכתפיה. כל עורה השזוף מכוסה שריטות וחתכים קטנים, ועל צאוורה יש כתם גדול של דם קרוש. היא משתעלת פיח, "אנחנו לא נכנעים, אתה יכול לעשות לנו כמה מניפולציות שאתה רוצה, ולירות עלינו כמה ברקים שאתה מסוגל." חיוך מטורף עולה על פניה. "אנחנו נמשיך להילחם בך עד שתיפול. והו, זו תהיה נפילה כואבת." היא מתחילה לצחוק צחוק פרוע ומטורף, אני מוצא את עצמי צוחק איתה. לאיון והמלך צופים בנו בתמיהה, המלך נראה מהופנט. "למה אתם צוחקים?… אני הולך להרוג את כולכם…" הוא אומר בהסיח דעת, ראשו נוטה מעט הצידה. אנחנו ממשיכים לצחוק, אני כמעט נופל על הרצפה, "למה אתם צוחקים? אני יכול לפוצץ אותכם לחתיכות לפני שתספיקו להתחנן לרחמים! תפסיקו לצחוק!" הוא קורא בבלבול. ריין אוחזת בבטנה שפיה פעור לרווחה בצחוק שכעת נשמע יותר לבבי, כמו הצחוק הרגיל שלה. המלך ממשיך לצעוק בתסכול, "די! זה לא הגיוני בכלל!!!" הוא צורח. עיני מתמלאות דמעות צחוק, אבל אני מספיק לראות את לאיון קפוא לחלוטין בערך חמישה מטרים מאחורי המלך. ידו מרפרפת על קת החרב שלו שמצאה את דרכה חזרה לנדן. עיניו תלויות בתימהון, אולי הוא עומד ממש שם, אבל ניתן לראות שמחשבותיו מאות ואלפי קילומטרים מכאן, באותה מידה יכל להיות בבסיס של קריק לייק, או בירח. "תפסיקו!!!" המלך צורח בייאוש, עיניו מקבלות פעם נוספת את הגוון החד של כחול חשמלי וקר. הוא מרים את ידיו בתסכול והענן מתחיל להבנות מעלינו, הצחוק שלי נפסק בבת אחת, אבל ריין ממשיכה להתגלגל על הרצפה ולאחוז בבטנה. "אתה כל כך עצבני!" היא קוראת בצחוק גדול "זה היסטרי!" הוא אכן עצבני, עצבני מספיק כדי לפוצץ את כולנו אם היא לא תשתוק בקרוב, לא אכפת לו יותר אם הוא יצלה איתנו. "ריין די." אני מסנן מבעד לשניים חשוקות, "עכשיו גם אתה?! זה פשוט!- אני לא מאמינה!-" היא מילולית, בוכה מרוב צחוק. המלך מתפקע, ואני רואה את שמץ האור הכחלכל מופיע בעננים,
פתאום הכל נראה בהילוך איטי,
ריין דופקת על הרצפה בצחוק היסטרי
לאיון קורא לה לזוז משם בבהלה
הברק הענקי שמתחיל לבקוע מהשמיים החשוכים,
אני משתופף על הקרקע לצליל צעקותיו הפראיות של המלך,
לפתע כל הרעשים משתתקים מלב צליל יחד גבוה ודק, שאני מסתובב הלב שלי כמעט עוצר. המלך שוכב ומדמם בכבדות מהראש על הרצפה, סימן החבטה של החפץ הכהה נראה גם מרחוק. מעליו עומד האוול, חצי אנושי עומד מעליו, מוט הברזל עדיין מונף בידו. הנוצות השחורות מכסות את כל צאוורו וידיו, כפות רגליו עדיין בצורת הציפור, אך מזווית לסתו פניו אנושיים לחלוטין, פיו קפוץ והבאת פניו אדישה כהרגלו. "אדוארד…" לאיון כמעט לוחש, הוא עדיין נראה קצת מרוחק "הצלת-" הוא נעצר שהאוול מיישיר עליו מבט קטלני, "תקרא לי ככה עוד פעם אחת ותמצא את עצמך במצב שלו." הוא מצביע במוט הברזל על המלך חסר ההכרה, או אולי על גופתו. ריין מרימה את ראשה, נראה שעכשיו, שפרץ האנדרנלין והשיגעון חלף, מלוא עוצמת הפציעות פוגעת בה, והיא נעמדת שאונה בקושי על הקיר. "תודה ל-" דבריה נקטעים שחייל מבועט פורץ לחדר, ונמלט על נפשו. מיד האזעקה מתחילה לפעול. "מהר! אנחנו חייבית לצאת מכאן!" אני קורא בבהלה, ומביט על חברי, ריין בקושי עומדת, לאיון נראה כאילו בכל שנייה הוא עומד להישבר ולבכות שלוש שנים רצוף, האוול אולי נראה בסדר, אבל מי יודע כמה זמן יעבור עד שהפצעים שלו יתקפו אותו, וגם אני לא משהו. לפני שאני שם לב מה קורה, האוול כבר אוחז בריין ומטפס על השרשרת שהמלך השתמש בה כדי לפתוח את התקרה, אני יכול לראות איך הנוצות מתחילות לכסות חלקים יותר ויותר גדולים ממנו, אך הפעם זה לא נראה שהוא מעבד שליטה, אלא להפך. השינוי הוא מכוון, אני לא יודע מה האוול מתחנן. אבל כרגע, המוח שלו עובד הרבה יותר טוב משלי, לכן אני מוריד את המעיל והחולצה, פורש את הכנפיים. ומתרכז כמה שאני יכול בלהזרים רוח מתחתיהן, להפתעתי, אני מרחף לא רע בכלל. אז עיני מבזיקות ללאיון, הוא עומד באותה תנוחה, רק עיניו עוקבות אחרי האוול שעומד על שולי הגג כמעט לגמרי בצורת התנשמת, וריין אוחזת בו בחוזקה, "הוא מתכוון לעוף." האסימון נופל, אני לוקח את לאיון בשתי ידי ומצליח בקושי להרים אותו עד לשולי הגג. לעזאזל, הוא כבד. האוול מביט בי, "קח אותה." הוא לוחש ומוריד בעדינות את ריין המתנדנדת מגבו. אני מהנהן ונותן לריין להיאחז בי. בשארית כוחותיה הי לוחשת משהו באוזן שלי "תשמור עליו." היא אומרת לפני שגופה מתרפה, אני לא בטוח למי היא התכוונה, האוול או לאיון. יש לי תחושה ששניהם. בזמן הזה האוול כבר עשרים מטרים לפני, עף חרישית ואוחז בכתפיו של לאיון בחוזקה. גם גופו של לאיון רפוי, הוא כנראה התעלף מהפציעות שלו, או ש… הבליטה שצומחת על ראשו מצביעה על האפשרות השנייה.