החיים החדשים של זואי- פרק 7

הם דיברו כחצי שעה, בה לא הפסקתי לבכות.
הוא חזר, כשהטלפון שוב בכיסו.
"חדשות טובות, ילדה" הוא אמר לי.
"את חוזרת הביתה"
……………………………………………
"מה?" אמרתי, עם דמעות בעיניים.
"אתה רציני?"
"כן" הוא אמר לי, בקרירות. "מחר אני אקח אותך לנקודת מפגש מיוחדת עם אמא שלך, שם אני אעביר אותך אליה."
הוא שחרר אותי מהכיסא, גרר אותי עד לתא שלי, סגר את התא והלך משם.
"זואי!" ברק אמר. פניו הוארו. הוא קרן מאושר.
טוב, לפחות עד כמה שאפשר להיות שמח במקום הזה…
"את בסדר!"
"יותר מבסדר!" אמרתי. החיוך לא ירד לי מהפנים.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל, מבולבל.
"אני חוזרת מחר הביתה! נכון שזה מדהים?!" אמרתי לו. התחלתי לצחוק משמחה.
"כן…. זה נהדר…" הוא אמר, עצוב. הוא השפיל את מבטו אל הרצפה.
"או…." אמרתי לעצמי. מצפוני דפק בי. השפלתי את מבטי כמוהו.
"אני מצטערת… אני לא התכוונתי…" אמרתי לו.
אני כל כך איומה!
"אני פשוט כל כך שמחתי…. וכבר ששכחתי ממך…." הרמתי את עיניי לכיוונו. מצפוני המשיך לדפוק בחוזקה.
"זה בסדר, את לא אשמה…." הוא אמר לי. הוא הרים את מבטו והסתכל עליי.
"אני שמח בשבילך" הוא חייך לי חיוך מזויף לחלוטין.
"ומה אם ההורים שלך?" אמרתי. עלתה בי תקווה ששנינו נוכל לצאת מכאן.
"אולי גם הם ישחררו אותך…"
"הם לא יעשו את זה עבורי.." הוא אמר, והשפיל שוב את מבטו.
"איך אתה יודע?" אמרתי. התקווה לא עזבה אותי.
"לפני חצי שנה ההורים שלי ויתרו על התקווה שאני בסדר ועברו למדינה אחרת…" הוא אמר לי והסתובב.
"אין לי איך לצאת מפה…"
הרגשתי נורא. כל גופי רעד.
כעסתי על חוסר הצדק, על זה שאני שמחה- שאני פה רק בקושי ארבעה ימים, והוא פה כבר שנה. שאני אצא מפה ולו אין סיכוי. כעסתי על השמחה שלי.
"אני מצטערת…" אמרתי.
"לא… זה בסדר.. לא הייתי צריך לומר את זה… אני צריך לשמוח בשבילך. תשכחי ממני ותחזרי לחיים שלך." הוא אמר בקרירות. הוא הלך לקצה תאו וחיבק את רגליו. גבו היה מולי.
"ב…. ברק תקשיב… אני לא…." התחלתי לגמגם. לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שלא משנה מה אני אגיד, ברק לא יקשיב לי.
נשכבתי בצידו השני של התא שלי, הפניתי את גבי לכיוונו של ברק ונרדמתי בעצב.
……………………..
קרני אור חלושות אשר הגיעו מחלון תאי פגעו בעיניי. התעוררתי.
התיישבתי, מתחתי את ידיי ופיהקתי.
נזכרתי שאני חוזרת היום הביתה. חיוך קטן עלה על פניי.
הסתכלתי בשמחה על תאי העלוב, בידיעה שאני לא אחזור לפה יותר.
הסתכלתי על ברק, בעצב. הוא שכב על צידו כשגבו מופנה אליי.
התקרבתי לסורגים שמפרידים בין התא שלי לתאו של ברק.
"ברק?" לחשתי לעברו, בעוד שהחזקתי את הסורגים.
"אתה ער?"
לא קיבלתי מענה. ברק קם והלך לשבת.
"ברק…. תשמע… אני לא…" התחלתי לגמגם. ליבי דפק בחוזקה והסמקתי.
נאנחתי בכעס.
"ברק, אני רוצה כבר ללכת מפה אבל מצד שני…." אמרתי. רציתי שהוא ידע.
"לא!" הוא צעק עליי, אך עדיין לא הסתובב.
"מה?!" לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"אין מצד שני! פשוט תלכי! תלכי ותשכחי אותי!" הוא הסתובב וצעק עליי.
"אני לא רוצה לעזוב אותך!" צעקתי עליו. החזקתי את הסורגים וניערתי אותם. טיפות קטנטנות ירדו מלחיי.
לא! אל תבכי!
מחיתי במהירות את דמעותיי. עיניי היו אדומות מבכי.
הוא רצה להתחיל לצעוק עליי, אבל הוא פשוט עצר את עצמו והסתכל עליי באומללות. הוא התקרב אליי.
השמטתי את מבטי אל הרצפה. ברק ישב מולי, בין הסורגים. הוא השחיל את ידו והרים בעדינות את סנטרי.
הסתכלתי עליו. עיניי היו אדומות ונפוחות מבכי.
"אני לא רוצה לעזוב אותך…. אני לא רוצה שתישאר פה…" אמרתי לו. קולי נשבר.
"אני אהיה בסדר… כל עוד את בחוץ, משוחררת, חופשייה… אני אהיה בסדר" הוא אמר, מנסה לעודד אותי. הוא הסתכל עליי בעיניים חמימות ואוהבות. קולו היה רגוע ואוהב.
"תודה…" אמרתי לו. חייכתי חיוך קטן של מבוכה.
הסתכלנו אחד על השנייה מול הסורגים. התקרבנו אחד אל השנייה לאט לאט.
ככל שהתקרבנו הרגשתי גל של חום ואהבה עוטפים אותי.
"אני אוהבת אותך".
התנשקנו.
שמענו טריקה חזקה מהקומה שמעלינו. ידענו שעכשיו זה הזמן.
הוא הסתכל עליי בעצב.
הוא החזיק את כפות ידיי.
"זואי, אני אוהב אותך. את היית נקודת האור היחידה שלי פה…." הוא השפיל את מבטו ועזב את ידיי.
"אבל…" הוא אמר בקול שבור.
"אני רוצה שתשכחי אותי. פשוט…." הוא היה על סף דמעות. "פשוט תמשיכי בחיים שלך, תשמחי עם חברות, תתאהבי…. בשבילי".
הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר. "מה….?" אמרתי בקול רועד.
"אני לא רוצה…. אני לא רוצה לשכוח אותך…" באתי להחזיק את ידיו. הוא הסיט את ידיי.
"אני אוהבת אותך.." נזלה דמעה על הלחי שלי.
הוא עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. "שוכחים.." הוא אמר, בעצב.
שמענו תרועות שמחה מלמעלה וצעדים ההולכים ומתקרבים.
"ילדה!" הוא צעק באושר. קולו הלך והתגבר. "הגיע הזמן שתחזרי הביתה!"
הוא הופיע במדרגות העץ, כשחבלים בידו. הוא הגיע לתא שלי, פתח אותו ולקח לי את היד. את ידיי הוא קשר.
יצאנו מהתא.
"תגידי שלום!" הוא צעק, שמח. הסתכלתי על ברק כשדמעות בעיניי.
"ביי…" לחשתי לו. הוא נופף לעברי חלושות.
התחלנו ללכת.
"אה, ו…. ילד?" הוא הסתובב ודיבר אל ברק.
"יש להורים שלך שבוע וחצי. אם ההורים שלך לא ישיגו אותי ואני אעביר אותם עליך, תמורת מחיר…." הוא גיחך.
"אין לי סיבה להשאיר אותך….." הוא אמר.
"בחיים"