זכרונות ילדות – פרק תשע

כשהם הגיעו לספינה פיטר תפס פיקוד.
"לוריס ונחל-שקט, אתם יודעים לחקות קולות?"
הם אמרו משהו שגוון ניחשה שהיה כן.
"מצוין. אתם תבואו איתי. כולם תסיחו את הפיראטים בזמן שגוון לוקחת את המשחה."
כולם הנהנו. גוון התרשמה מהאחריות שפיטר לקח פתאום, זה נראה כאילו הוא מתבגר מעט.
גוון חיכתה ממרחק בטוח עד ששמעה את קולו של פיטר, רק שלא נשמע כמוהו. "סמי, אתה אכזבת אותי."
כל הפיראטים שהיו על הספינה קפצו בבהלה וגוון התאפקה לא לצחוק.
"מ-מי אתה?" שאל סמי, ועל פניו אפשר היה לראות שהוא מזהה את הקול.
"אתה יודע מי אני, ואכזבת אותי מאוד באיך שתפקדת את הספינה הזאת. לתת לסטרקי לבשל? בשם כל הפטישים והצבתות!"
הפעם גוון פרצה בצחוק. אחד מהפיראטים שמע אותה והסתובב לעברה, אבל אלכס הספיק לחסום את שדה ראייתו.
"ילד אבוד!" צעק הפיראט. הוא ניסה לירות באלכס, אבל מאט הפיל אותו והתיישב עליו.
שאר הפיראטים הסתערו עליהם, אבל פיטר בקולו של הוק קרא: "אף אחד לא זז בלי פקודה שלי! אתם צריכים את הקפטן שלכם!"
ומיד סמי הבין, הוא לא היה טיפש גמור וזכר את התעלול הקטן שעשה לו פיטר בסלע הטובעים לפני שנים. הוא קפץ לחרטום, תפס את פיטר והרים אותו.
"פיטר!" כל הילדים האבודים קראו ביחד. לוריס ונחל-שקט ניסו לשחרר אותו מאחיזתו של סמי, אבל שני פיראטים תפסו אותה וקשרו אותם ביחד.
רוז ניסתה לשחרר אותם, אבל אחד הפיראטים הצליח לפגוע בה עם בחרב שלו. אט-אט כל הילדים האבודים חוץ מגוון נתפסו.
"גוון! ברחי!" צעק פיטר והצליח להשתחרר מאחיזתו של סמי. הוא לקח מאחד החבילות שהיו על הסיפון קופסה קטנה וזרק אותה לגוון. אחר כך הוא נעלם, אולי חזר למחבוא.
גוון לא ידעה מה לעשות. אין לה סיכוי לנצח את כל הפיראטים האלה, ועכשיו כשהמשחה בידיה היא לא יכולה לוותר עליה.
היא נאנחה וקיללה את המצפון שלה. היא צעקה: "טינקרבל!"
הפיה הקטנה הופיעה מיד לידה.
גוון זרקה לטינקרבל את הקופסה הקטנה. "תתני אותה לפולי ותספרי לה על מה שקרה כאן. אני אנסה לצאת מכאן עם כולם בחיים."
טינקרבל התרשמה מהאומץ שהיה לגוון כל כך שהיא לא זרקה את הקופסה, כפי שבטח הייתם חושבים שהיא תעשה. היא הנהנה ועפה בחזרה לכיוון המחבוא.
גוון נשמעה עוד נשימה עמוקה אחרונה להיום, והסתערה על הפיראטים.

בינתיים פולי הספיקה להתעורר, וזיק הסביר לה על הפיראטים.
"אז הם הכינו מלכודת לכולם?" היא סיכמה.
זיק הנהן. "הם ידעו שאת זקוקה למשחה, ושגוון ופיטר יבואו וינסו לקחת אותה. סביר להניח שכבר עכשיו כולם בדרך שלהם על הקורה."
פולי רצתה לבכות. עוד משהו הקשור בפיראטים קרא באשמתה, היא היתה חייבת להפסיק להשתמש בקלע. "אז אני אנסה לעזור להם, אתה בא איתי?"
זיק הניד בראשו. "אני לא יכול, את צריכה לעשות את זה לבד."
פולי הנהנה וכבר התחילה לרוץ בחזרה למחבוא. החיוך שהיה על פניו של זיק נעלם.
הוא תהה אם היה נכון לעשות את זה, למרות שידע שהילדים האבודים לא ראויים לעזרתו. הוא רק קיווה שפולי תזכה למוות חסר כאבים, היא ילדה אמיצה ובהחלט סבלה מספיק.
הוא יצא החוצה וראה את פולי נכנסת למחבוא.
מיד כשפולי נכנסה למחבוא מישהו קשר אותה. עכשיו היא הבינה מה עשתה כשלא ניקתה את שובל הדם שלה. הפיראטים התחילו לגרור אותה לעבר הספינה.

פיטר צפה בפיראטים מעלים את פולי על הספינה שלהם. בשביל לנצח אותם הוא זקוק לצבא גדול.
במקרה כזה היו לו רק שתי אפשרויות, שתיהן לא היו טובות, נכון לעכשיו: האינדיאנים וזיק.
פיטר נאנח והתחיל לעוף לעבר ביתו של זיק. אין לו ברירה, אם הוא לא יעשה משהו כולם ימותו, אם הוא בכלל לא איחר את המועד.