התאונה פרק 1

ישבתי שם מקופלת. רועד מקור, מפחד ומפציעותיי. קפואה. ידיי חיבקו חזק את רגליי ומפרקי נהיו אדומים. פלשבקים של המאורע הטרי היו הדבר היחיד שראיתי מבעד עיניי הדומעות. נעתי קדימה ואחורה, כמו נדנדה. מחכה לאביר על הסוס הלבן שייגאל אותי מייסורי ויחבק אותי חזק ויאמר לי שהכול זה רק חלום רע…
-כמה ימים לפני-
חייכתי וצחקתי עם חברותי בשעה שיצאנו מבית הספר ההומה אדם. כולנו לבושות בתלבושת האחידה- חולצה אדומה עם סמל עורב שחור בצד שמאל, ומכנסיים שחורים צמודים. בנים לבשו ג'ינס כחלחל.-
"רוצות להיפגש אחרי החוגים?" שאלה ג'ני. קורה עיוותה את פניה. "מי רוצה להיפגש אתכן לוזריות??" אמרה בסרקזם וכולנו צחקנו על חיקויה המושלם של ג'נה.
"אחרי הקרב – מגה אני יכולה" אמרה סם. "אני מניחה שגם אני יכולה אם אבא שלי יפסיק לאחר…" אמרתי בגלגול עיניים לחברותי. "אם (שם קיצור לאמבר) את צריכה טרמפ?" שאלה קורה. הסתכלתי לאופק. כשלא ראיתי את אבי, הנהנתי בראשי והלכתי אל עבר האוטו.
הסתכלתי מבט אחרון ואז ראיתי אותו. "לא, תודה" אמרתי לקורה ויצאתי מהאוטו לעבר אבי.
נכנסתי לאוטו הלבן החורק בריצה. "מה לקח לך כול כך הרבה זמן?" שאל אבא. העוויתי את פניי, לא הבנתי למה הוא מתכוון. הרי הוא איחר, אני באתי בזמן.
"את תמיד מאחרת" אמר אבא. "אני מחכה לך כאן כבר שמונה דקות" נזף בי. העדפתי לא להיכנס לזה, שוב פעם. "סליחה" התנצלתי וחגרתי חגורה חצי קרועה.
אני יודעת שאתם חושבים שיש לי חיים גרועים, אבל יש לי חיים טובים ואפילו נהדרים. יש לי מורים מדהימים, חברות וחברים תומכים והורים קצת דפוקים… אבל אני מסתדרת מצוין!
הגענו הביתה. אבא יצא מהאוטו בסערה. "עכשיו אמא שלך תכעס עלי" אמר בכעס. "צריך להצליף בך על החוצפה שלך!" אמר בכעס וטרק את דלת הבית לפני שהספקתי להיכנס.
פתחתי את הדלת הירוקה המתקלפת ונכנסתי לביתנו הצנוע.
היה לנו אח בוערת, מטבח פצפון, שולחן שמספקי בקושי לשלושה, ספה מרופטת אדומה, מיטה ומזרן. לי הייתה גם כוננית ספרים ומנורה כמעט שרופה ,כנראה גנובה, בצבע ירוק.
"אמא?…" נכנסתי בחשש למטבח. "מה לקח לך כול כך הרבה זמן?!" צעקה. "אני מצטערת, אבל אבא איחר…- ניסיתי להסביר לה שזו לא אשמתי אבל כמובן שזה לא עזר.
"אמבר איזבל קורטן!" צעקה אמא ותפסה בידי. היא הובילה אותי אל חדרי הקטן במרתף וזרקה אותי על המזרן המלוכלך. "אין לך ארוחת צהריים וערב! איך את מעזה להפיל את האשמה שלך על אביך!" צעקה.
מבטי נהיה עצוב. שוב פעם זה קורה. פשוט נהדר. אולי החיים שלי לא כאלה נהדרים…
"תעני לי!" צעקה. הסתכלתי עליה מאוכזבת ממנה. היא רתחה כול כך, עד שהיא לקחה את כול הספרים שלי וזרקה אותם עלי. הגנתי על ראשי עם ידיי. היא התקרבה אלי ומשכה בשערי. היא יצאה בסערה מהמרתף ונעלה את הדלת.
אני מניחה שלהיפגש עם החברות היום זו כבר לא אופציה…