האם באמת כדאי???

לפעמים אני מרגישה כאילו אני חנוקה
כאילו אני חייה בתוך בועה שאי אפשר לצאת ממנה
אני רק רוצה לברוח,להיעלם מכאן
אני יודעת ששם למעלה יהיה יותר טוב לי מכאן
שם לא יפגעו,שם לא ישפילו,שם לא יקללו
שם אני לא ירגיש מכוערת או שמנה
שם אני לא ירגיש מושפלת.
אני יכולה לומר לכם שלפעמים אני מאבדת את השליטה
אני לוקחת את הסכין ומתחילה להעלים את הכאב הנפשי תוך דקה
אני חותכת וחותכת אני יודעת שאני פוגעת בעצמי אבל כשאני רואה את הדם נוזל מידי פתאום הכאב נעלם.
פתאום אני לא מרגישה רע עם עצמי
אבל אז המראה חייבת לבוא מול הפנים ולהרוס הכול ואז אני מתחילה לבכות.
אני מסתכלת בתמונות של בנות אחרות ואומרת לעצמי מה אני בהשוואה אליהם?? אני כלום
מי ירצה אותי????.
וכשאני רוצה להעלים את המחשבות האלה פשוט באים המילים של הילדים
המילים שפוגעות בי כאילו תקעו בי אלף סכינים
המילים כואבות כמו מכות הם פוגעות,הם מכאיבות.
ונכון שאומרים שאף אחד לא מושלם אבל כשאני מסתכלת על הבנות האלה אני רואה רק שלמות
וכשאני מסתכלת על עצמי אני לא רואה את זה אני פשוט רוצה למות,לבכות.
אבל אני יודעת שאם אני יעשה את זה אני ייתן להם את מה שהם רוצים.
בחודשים האחרונים כתבתי אינספור מכתבים אבל לא סתם מכתבים אלא מכתבי התאבדות אבל כול פעם שניסיתי או שמישהו ראה אותי או שחשבתי לעצמי אם באמת כדי לי לעשות את זה כי אני אולי יעלים את עצמי את הכאב הנפשי שלי אבל אני יעביר אותו לאלה שבאמת אוהבים אותי לאלה שבאמת חשובים לי והם "המשפחה שלי"