היסודן האחרון 34-כוחו של לאיון ופחד ישן

"שיין! קום! בבקשה!!!" קול מיואש קורא, אני פוקח את עיני בעצלתיים, ומוצא את לאיון נלחם במלך, או מנסה לפחות, הרגל שלו נגררת מאחוריו, כוויה נוראית מסתלסלת על צאוורו, כנראה מאחד מגלי החום של הברקים. "ריין…" מוחי המטושטש מצליח לקבוע שם אחד, לוקח לי מעט זמן לקשר אותו לנערה הקופצנית וסגולת-השיער, עיני תרות אחריה, ומוצאות אותה שכובה בפינה בהכרה חלקית זנב השועל שלה נח על ברכיה. יש לי תחושה שאני צריך לעשות משהו, אבל מה?… "שיין! תעזור לי!!!" לאיון צועק. אני… לאיון בצד שלי נכון?… אני אמור… מה אני אמור לעשות עכשיו?… שם נוסף מגשש את דרכו למוחי המעורפל, "האוול…" אני לוחש, אך משמעות השם לא מגיעה, אני לא מצליח לקשר אותו לשום פרצוף, אבל כן לתמונה, נוצות שחורות פורצות מעור חיוור, קורעות אותו לגזרים. במהרה עולה לראשי גוף לחבר לעור החיוור, איש גבוה, עיניים כחולות, שיער בהיר, מגפיים כחולים כהים, צעדים חרישיים, חיוך לעגני, ידיים חבושות. כל הפרטים האלה משתלבים במהרה עד שאני מקבל את התמונה הכוללת וכל הזיכרונות מהאוול. "הוא… לא כאן… הוא אמור להיות כאן…" אני לוחש, לאיון נופל על האדמה בנסיון להתחמק מברק, "שיין! מה אתה עושה!!! בבקשה! תעמוד!!!" הוא צועק בייאוש, המלך מרים את ידיו בחיוך זדוני, אוגר את הכוח לברק שישמיד לחלוטין את לאיון המתפתל על הקרקע. עד שלאיון מפסיק לזוז, הוא עוצם את עיניו ופולט נשיפה ארוכה.
אני לא בטוח כמה אחוזים ממה שראיתי עכשיו היו הזיות משונות, וכמה היו אמיתיים, ידעתי שלאיון חזק, מן הסתם יש לו כוח כלשהו אבל… זה פשוט…
הגוף שלו מתחיל להתארך, משהו חום בהיר-זהוב פורץ ממתחת עורו, הוא חושק שניים בעוצמה אבל לא צועק, אפילו שעמוד השדרה שלו מתאוות והוא נופל על ידיו ברכיו. הוא עוצם את עיניו בכוח עד שגם הן משתנות,אני מוצא את עצמי מנסה לזחול אחורה בבהלה, שכן מולי עומד אריה ענק, ארכו כשלושה מטרים לפחות, וכמה שאני מבועט ומבולבל, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהוא יפיפה. המלך צוחק, אך זה לא צחוק לבבי או טוב. "באמת תהיתי כמה זמן יעבור עד שתראה לנו למה אתה יודע." הוא אומר, "אתה מבהחלט נחוש להגן על ידידך הקטן, זה חסר תקווה. כולכם תמותו בסופו של דבר, כמה זמן זה יקח? זו הבררה שלכם. אולי אם תיכנע עכשיו העינויים שתעברו לא יהיו עד כדי כך נוראיים." מנימת קולו היה ניתן לחשוב שהוא ממש רוצה בטובתנו. "הו! המוח שלך חוזר לעבוד! כמה נחמד!" הוא מיישיר את מבטו הקפוא לעברי. "אכן לא היינו רוצים לחקור טוסט, שניכם חייבים לנו הרבה מידע, להתחשב בעובדה שרייבן קלאוד היקרה כבר צלויה כמו שצריך." הוא אומר בחיוך נבזי. לאיון, או לפחות מה שהיה פעם לאיון, מזנק עליו בשאגה רמה, ומשטח אותו לרצפה, בינתיים אני מצליח להתיישב. אולי למלך יש כוחות חזקים, אך מבחינה גופנית הוא גבר בן כמעט שבעים, ואני יכול לשמוע את העצמות שלו מתפצפצות, לרגע אני תוהה למה הוא לא פשוט שולח ברק על לאיון, ואז מבין שלושה דברים.
הראשון, כמו כולנו, גם למלך יש מגבלות פיזיות, הוא מתחיל להתעייף ולוקח לו יותר זמן לטעון כל ברק.
השני, אם המלך איכשהו המלך יצליח לשלוח על לאיון ברק, רוב הסיכויים שגם הוא יפגע ממהדף ומהחום, וגם אם לא, לאיון כנראה ימחץ אותו.
השלישי, אם לאיון ינסה להרוג את המלך, הוא בכל זאת ישלח ברק. בשביל הסיכוי הקלוש שהוא עצמו לא יפגע,
אף אחד מהם לא יכול לעשות דבר, "תיקו מקסיקני*." אני לוחש. "אני חייב להודות, למצב הזה לא ציפיתי להגיע." המלך נאנק תחת משקלן של שתי הכפות הגדולות שנחות על כתפיו, פניו של האריה\לאיון ניצבים במרחק סנטימטרים ספורים מקצה אפו הצר והארוך של המלך, שיניו חשופות בעוינות. בניגוד להאוול, נראה שלאיון שולט בשינוי ובעצמו במידה מדהימה, בנוסף נראה שהתהליך הוא לא עינוי נוראי עבורו כמו שהוא עבור האוול. אני מניח שזה קשור לזה שהוא (ככל הנראה) מאומן ומומחה, ועדיין נראה שיש בו הסתייגות משימוש בכוחו, הוא מתייחס עליו כעל מוצא אחרון. נהמה נמוכה וארוכה נשמעת, החיוך נמחק מפניו של המלך. "אתה יכול לנחש איך ידענו על הכוח שלך?" הוא שואל בנבזות, "הנה זה מגיע," אני חושב, "הנה מגיעה המכה, עוד תמרונים ומניפולציות רגשיות." האריה כבר לא חושף את שיניו יותר, משהו בו נראה אנושי יותר, ואז אני מבין, העיניים שלו לא זהובות כמו של אריות, אלא כחולות-אפרפרות. "לא חשבת שאביך זכה למוות מהיר בקרב נכון?" ראשו של לאיון נסוג מעט אחורה, רגש שאני לא מצליח לזהות ממלא את עיניו. "לא ולא, הוא עבר עינויים רבים לפני כן, וחשף לא מעט סודות. בלילות, אתה יודע, בלילות הוא בכה אליך, התחנן לסליחתך על דברים כה רבים, אני מניח שעכשיו כבר לא תדע על מה." לאיון נסוג עוד יותר אחורה, נראה שהוא קטן במקצת. הטפרים נבלעים חזרה על תוך כפותיו הענקיות, כל אחת מהן גודלה כצלחת. "הייתי נוכח בכל התהליך, הוא פלט הרבה בזמן השפעת סם האמת, ולא רק סודות מדיניים. אני יודע אליך יותר ממה שתוכל לדמיין בכלל." עיניו של לאיון מתמלאות כאב, בנוסף למשהו נוסף שאני לא מצליח לזהות. "אני יודע מה היו המילים הראשונות שלך, אני שמעתי על החברים הדמיונים שהיו לך, אני מכיר אותך יותר ממה שאתה מכיר את עצמך, כך יכולתי לחזות שתתקפו אותנו, כך יכולתי להבין את הצורך התמידי שלך באנשים שיהיו סביבך." עכשיו אני מזהה את הרגש הנוסף, שילוב של בושה, כאב, תמיהה, כמיהה, וגעגועים, כ כך הרבה געגועים. לאיון מתכווץ אפילו יותר, הרעמה שלו כמעט נעלמה, ופניו אנושיים כמעט לחלוטין. "אתה לא יכול לדעת את זה, זה לא נכון!" הוא אומר ביאוש, המלך מצא את הנקודה הנכונה, המקום הכואב באמת. "הוא סיפר לנו, שכשהיית ילד קטן, כל פעם שהיו משכיבים אותך לישון ויוצאים מהחדר, היית פורץ בבכי. הוא סיפר שכשאל אותך למה, ענית שכשהם עוזבים אותך, אתה לא יכול להיות בטוח שהם אי פעם יחזרו. הוא סיפר שלא משנה כמה פעמים הסבירו לך שהם נמצעים ממש מעבר למסדרון, או כמה פעמים הנהנת ואמרת שאתה מבין, עדיין היית בוכה." לאיון כבר כמעט לגמרי אנושי, העיניים שלו נוצצות. "לא מדובר כאן בחרדת נטישה נכון? וגם לא בפחד מהחושך." המלך ממשיך, אני יכול לראות איך כל מילה מכאיבה ללאיון יותר מהברקים, או מהכוויות. "תגיד לי פיטר, אתה עדיין כל כך מפחד להיות לבד?" לשבריר שנייה אני רואה בעיניו של לאיון את מי שהיה פעם, את מי שהוא מרגיש כמוהו עכשיו. ילד קטן, מפוחד, ובודד, כל כך בודד.