להקשיב- סיפור על וואן דיירקשן

׳קומי אמיליה׳

שמעתי את אימי ממלמלת כשהיא פותחת את התריס הרפוי בחוזקה ומשחררת קרני אור בוהקים כנגד עיני הכחולות והרגישות.

׳עוד רגע אחד, בבקשה.׳
שחררתי גניחה קלה של התמתחות בוקר.

׳היום את הולכת לקולג׳ אמילה, את לא מתרגשת?׳

למען האמת לא ממש התרגשתי.

כשאימי הוציאה אנחת כעס מפיה, הבנתי שזה לא הולך להיגמר בטוב, אז קמתי ממטתי והרמתי את הידים מעלה לסימן כניעה.

היא חייכה חיוך מנצח ויצאה מן החדר כולה קורנת, כיאילו שמישהו מכוון עליה זרקור ולא עוזב אפילו לרגע.

ניגשתי לכיוון הארון כדי לבחור את הבגדים, אין לי מבחר ממש מגוון של בגדים, אז הפכתי את כול הארון בחיפוש אחר בגד מתאים.

לבסוף מצאתי מכנס ג׳ינס צמוד דחוס ומקומט.
זה יכול להתאים.

אימי נכנסה לחדר ואמרה.

׳תני לי לגהץ לך את זה׳

׳בסדר׳ מלמלתי.

זרקתי לעברה את הבגד המקומט, היא הפנתה את גבה והלכה.

הסתובבתי במעגלים בחדר, חושבת על דברים.

אני לא ממש מתלהבת מהקולג׳,
רוב החברים שלי הולכים לקולג׳ שבעיר, ורק אני הצלחתי להתקבל לקולג׳ שבמרחק נסיעה 10 שעות מפה.
אני אצטרך לעזוב את כול החברים והמשפחה בגלל זה, וזה דיי קשה, אני רוצה לנצל כול הזדמנות שלי איתם- ואפילו לא הספקתי להיפרד…
רק אמא שלי מתלהבת מכול העניין, היא חושבת שכדאי לי לנסות דברים חדשים בחיים וכול הבולשיט הזה.

׳הינה המכנס אמילה! והבאתי לך גם חולצה נחמדה שמתאימה…׳ אימי נכנסה לחדר בסערה.

׳אמא…׳ אמרתי לה בבישנות ולקחתי בזהירות את המכנס והחולצה מידיה.

׳סליחה… א-אני פשוט מתרגשת בשבילך..׳
היא ענתה.

׳זה בסדר׳ חייכתי לעברה חיוך קטן.

׳תתלבשי, אנחנו צריכות לצאת.׳
היא אמרה ומחאה בכפות ידיה בהתרגשות.
צבטתי בחוזקה את גשר אפי, מנסה להירגע מהמחשבה שבעוד רגעים ספורים אני אצא מהעיר הזאת- ולא אחזור.