מובלת לגרדום פרק 2 חלק ב

"אם אתה צריך עוד משהוא, אדוני, אל תהסס לקרוא לי." היא אמרה בקול פלרטטני וחייכה חיוך מרמז. "אתה כובש בדרך כלל את כל הנשים בחדר?" שאל האדם המבוגר שישב שפוף לצידו.
תומס צחקק במשך כמה שניות לעצמו ואמר: "אה, כן. בדר כלל. יש לי מין השפעה כזו. קוראים לי תומס." הוא אמר והושיט יד לכיוונו. "מרשל 'דארק'." הוא אמר והביט סופסוף בתומס ולחץ את ידו בחוזקה. האור בבר היה עמום ואפלולי אבל תומס ראה בבירור צלקות מחבל תליה על צווארו של המרשל ואת עיניו השחורות שנראו כמו נפט מזוקק. הם ניהלו שיחה נורמלית לחלוטין, תומס כמובן ברבר על מסעותיו לטקסס ועל איך נלחם בשבט אינדיאני, מה שלא כל כך עשה רושם על המרשל שכמעט מת בכל אחד ממסעותיו אחר פושעים נמלטים. תומס ניסה להשתוות אליו אך הסיפורים שלו פשוט ריתקו אותו.
"פעם רדפתי אחרי אישה." אמר המרשל ולגם לתוך גרונו שוט של וויסקי. "הקרבן היחיד שאי פעם נימלט ממני. קראו לה זורה מאריזונה. פושעת נתעוות, יפה כמו חלום ומסוכנת כמו חוטב עצים משוגע. היא הייתה מפתה גברים ורוצחת אותם, אישה נוראית. עכשיו כשאני חושב על זה יכולתי לעצור אותה אבל לא באמת רציתי. פחדתי מהמפגש איתה. זה היה בשנותיי הראשונות כמרשל." הוא סיפר לתומס על נשים, על שלוש הנשים שהיו לו, על אשתו האחרונה שנהרגה. אחרי שיחה ארוכה שהוא ניהל עם המרשל הוא ראה בזווית העין דמות מוכרת, שיער חום ונפוח ועיניים ירוקות, גבוהה לגילה עם סימני חבלה במפרקי ידיה. "איך לעזאזל היא השתחררה?!" הוא לחש לעצמו וצירף רצף קללות. "אני עוד רגע חוזר." הוא אמר למרשל והלך הליכה מהירה ועצבנית. 'ואיך למען השם נתנו לה להיכנס?!' אבל את זה הוא רק חשב לעצמו. הייתה לו הרגשה כמו שמרגישים לפני שמוציאים מישהו להורג. הרגשה של משהו רע שעומד לבוא.
"מה את עושה פה למען השם?!" הוא תפס בחוזקה בזרועה. היא הרימה את ראשה והוא ראה שהיא בוכה.
הוא ניגב את הדמעות שלה בשרוול חולצת המשבצות הכחולה שלבש. אנשים הסתכלו עליהם מוזר כיוון שהיא נראתה כמו אחותו הקטנה. היא לא ענתה לשאלה שלו, הוא רצה לשאול איך היא נכנסה, היא צעירה מידיי בשביל להיות בברים אך ידע שהוא לא יקבל תשובה גם על זה. זה ניראה לו קצת מוזר, היא הצליחה להשתחרר והייתה לה הזדמנות לברוח אך היא באה אליו לבר כאילו כדי שיתפוס אותה שוב. למה היא לא ברחה. יתכן שהיא רוצה למות? הוא אחז במפרק ידה והיא משכה אותה ממנו ופגעה בבחור צעיר עם מרפקה בבטנו. הוא החזיק כוס משקה וכשסופיה פגעה בו הכל נשפך עליו. הוא ניראה זועם, היה לו שיער חום וארוך שהיה אסוף לזנב סוס על גבו ושפם קטן שהשלים את המראה הדרומי שלו.
"אני כל כך מצטער! זו אחותי, היא קצת טיפשה. תסלח לה" תומס אמר ומיהר להרים את כוס המשקה של האיש מהרצפה. סופיה שלחה לו מבט זועם והסתובבה כדי לראות את האיש שפגעה בו. הוא פתח את פיו כדי לצעוק משהו, ובוודאי גם היה סוטר לה אך ברגע שהיא הסתובבה הוא חייך חיוך משועשע ואמר: "זה בסדר… תאונות קורות." והמשיך ללכת.
"את רואה למה את גורמת?" תומס כבר היה עצבני.
היא הביטה בו מופתעת. 'זה מה שאתה גורם!' היא רצתה לצעוק לו. 'אתה זה שמחזיק לי ביד איפה שאני פצועה כל הזמן! מה אתה רוצה שאני אעשה? אתן לך להכאיב לי?!' זה היה מדהים. כאילו הוא שמע את מחשבותיה הוא אחז בעדינות בכף ידה ובחן את הפצע מהחבל במפרק שלה.
"אני מצטער, שכחתי שאת פצועה." היא השפילה מבט והנהנה, מקבלת את התנצלותו.
היא התיישבה לידו על הכיסא ליד הבר. המרשל כבר לא היה שם למזלה, הוא כנראה היה מזהה אותה ולוקח אותה לידיו אם היה רואה אותה. במצב רגיל כל איש היה מזהה אותה פה, אך כולם כבר שיכורים ואף אחד לא מזהה את עצמו יותר.
"לעזאזל" תומס לחש וסופיה הרימה את מבטה בדאגה. הוא קירב את ראשו לאוזנה. "אני חושב שהבחור ההוא זיהה אותך. בגלל זה הוא לא עשה כלום. אל תתרחקי ממני טוב?" היא הנהנה.