חיוך מאולץ(העלאה פעם שנייה, מתוקן )

בכי. בכי קורע לב. אני לא מפסיקה לבכות, הפריקה בו זמנית כואבת ובו זמנית מהקלת. אני מרגישה הקלה איומה, אך עם כזה רחמים עצומים. אסור שמישהו יראה אותי ככה. רק השאלות גורמות לקולי שוב להיות צרוד, וגורמות לעיניי לסחוט שוב את הדמעות. אם אני אצא, אף אחד לא ייתן לי לבכות. אף אחד לא יסתכל על פניי העגומות וישתוק. לא, זה לא יקרה.
המראה מראה אותי. אני רואה ילדה עם אף אדום ועיניים אדומות גם כן. אף אחד לא יאמין שסתם נכנס לי משהו לעין, ובו זמנית גם הפכתי למצוננת בגלל אפי האדום. 'זה לא הוגן' אני חושבת, ורוצה רק לבכות שוב. אבל למה? כדי שעיניי שוב יהיו מלאות דמעות, ויהיו קשות לייבשן? אני רוצה לצרוח, רק שאסור לי.
אני מנגבת שוב את עיניי עם מגבת, שוב ושוב. העיניים שלי כבר מתחילות לעקצץ מרוב שנגעתי בהן, וזה מרגיש נורא. אני מסתכלת במראה, שוב עיניים אדומות. אין משתנה, אני עדיין מלאת בכי.
שוב ריחמתי על עצמי, שוב רציתי למות. אני לפתע שואלת את עצמי, על מה בכיתי? מה כבר תסכל אותי כל כך?
אני נזכרת בסיבות, אבל הן עמומות ולא מספיקות. הן לא מספיקות לבכי הארוך שלי. על מה בכיתי כבר? על מה?
אני מכריחה את עצמי לחייך חיוך, כדי להראות לכולם שהכול בסדר. אני מחייכת כדי שלא ישאלו שאלות.
לאט לאט העיניים מתייבשות, ואני מסתירה אותם עם הפוני של השיער. אני יוצאת מהחדר.
אף אחד לא שואל כלום, אף אחד לא מסתובב לעברי. אני משפילה את מבטי ומשחקת בפלאפון שלי, ואני מתרכזת רק בו. אימי רואה אותי, אך לא אומרת מילה. היא רק ממשיכה לבשל ליום שבת. היא מחייכת לי חיוך קטן, וחוזרת לבשל. אני לא מתרכזת ממש בפלאפון, אני רק מסתכלת במצלמת הפלאפון, לראות אם הבכי נמוג, ואני יכולה להראות את פרצופי שוב. עיניי כבר נחלשו, הן לא ממש נראות אדומות, הם קצת ורדרדות. אני ממשיכה לגעת בעיניים, עם כמה שזה כואב. חיוכי מתחיל להראות אמתי, ואני שוב מראה את פרצופי לעולם. אני מדברת עם אבי, עם אחותי, עם חיוך מאולץ שמסתיר הכול.