זכרונות ילדות – פרק שתיים

בבוקר גוון נאלצה לשמור על אחותה הקטנה בזמן שאמן בסידורים.
"את תמיד בסידורים." היא רטנה.
ג'יל משכה בכתפיה. "זה לא ייקח הרבה זמן, רק כמה שעות."
גוון נאנחה. שעה תמימה אחת זה הזמן המספיק לפולי להרוס את כל הבית ולהכריח את גוון לנקות הכול.
פולי קפצה על הספה הישנה בסלון בשמחה, בניגוד לגוון היא שמחה שהן יהיו לבד בבית, זה הזמן היחיד לעשות צרות. "את לא צריכה לחזור בקרוב. אנחנו נהיה ילדות טובות."
ג'יל נראתה ספקנית, אך בסוף נשקה לשתיהן ויצאה. פולי רצה לחלון לראות שהיא מספיק רחוקה.
"היא הלכה." פולי חייכה חיוך זדוני למדי.
גוון הניחה את ידה על כתפה. "פולי, אנחנו חייבות להיות טובות. את לא חושבת שאת מבוגרת מספיק – "
פולי הפסיקה להקשיב ועלתה במדרגות הישנות לחדרה של גוון. גוון ניסתה לעצור אותה אבל פולי כבר התחילה לחטט בדבריה של גוון.
"פולי! די!" גוון ניסתה לתפוס אותה אבל פולי התחמקה ורצה לחדר של אימא שלהן, המקום שאליו הן נאסרו להיכנס.
אוי לא. גוון חשבה.
היא רצתה לרוץ אחרי אחותה הקטנה, אבל פחדה. כמו כל המבוגרים היא מקשיבה לפקודות שנתנו לה.
"גוון! תראי מה מצאתי!" פולי צעקה. היא יצאה מהחדר עם קופסת נעליים קטנה. "מה את חושבת שיש בפנים?"
גוון נשמעה נשימה עמוקה. היא חששה שתתחיל לצרוח. "פולי, תחזירי את זה לחדר של אימא. אסור היה עליך – "
אבל פולי שוב לא הקשיבה. היא פתחה את מכסה הקופסה והוציא ממנו פגיון כסוף באורך הזרוע של גוון. "זה פגיון אמיתי! איך לאימא יש דבר כזה?"
אותה שאלה נשאלה גם בראשה של גוון, אבל היא החליטה להתעלם ממנה. שמירה על חוקים באה מעל הכול בשביל המבוגרים.
פולי הניפה את הפגיון כמו לוחמת אמיתית וכמעט נעצה אותו בבטנה. "תראי! אני פיטר פן!"
פולי צעקה שוב ושוב את הקריאה השחצנית של פיטר, אבל בסוף השתתקה. אותה קריאה נשמעה גם מחוץ לבית.
שתי הבנות בהו זו בזו. הקריאה נשמעה שוב וכדור קטן של אור עבר במסדרון.
פולי ניסתה לתפוס את כדור האור, היא לא ידעה שזאת בעצם פיה קטנה – טינקרבל, הפיה של פיטר פן. כל פעם שהייתה קרובה הפיה הקטנה רק התחמקה עד שלבסוף ברחה לחדר של ג'יל.
בינתיים ילד שהיה בערך מחצית מגובהה של גוון עמד לידה. היא פלטה צווחת בהלה קטנה, ואז בחנה את הילד.
אי אפשר היה להכחיש שהוא היה יפה תואר, בגדיו היו עשויים משלדי עלים שנשרו והודבקו יחד בשרף עצים, כך שהם היו בצבע ארגמן יפהפייה. אבל מה שהדהים את גוון היה שכאשר הוא חייך נחשפו שני חלב לבנות, כאילו אף שן לא נפלה לו מאז שנולד. הוא נראה אולי בן חמש – בגילה של פולי.
"מי אתה?" שאלה גוון לאחר שגמרה לבחון את הילד.
הוא ניפח את חזהו בגאווה ופלט עוד קריאת תרנגול אחת. "אני הוא פיטר פן."
"זה הכול?"
"כן. מי את?"
גוון חייכה והושיטה את ידה ללחיצה. "גוון מויירה אנג'לה דארלינג."
פיטר נאנח. הוא לא לחץ את ידה. "זה שם ארוך."
"אתה יכול לקרוא לי גוון."
הוא חייך וחשף שוב את שיני החלב הלבנבנות שלו. "בסדר, גוון! עכשיו בואו!"
גוון קימטה את מצחה. "לאן?"
"לארץ לעולם לא!" פולי קפצה במקומה בהתרגשות. "גוון, זה באמת פיטר פן!"
גוון פערה מעט את עיניה והביטה בילד הקטן. משום מה היא ציפתה שיראה אחרת. "אז איך נגיע לארץ לעולם לא, פיטר?"
חיוכו של פיטר היה הפעם ערמומי. "נעוף, כמובן."
הלסת של גוון כמעט נשמטה כאשר פיטר ריחף חצי מטר מעט הקרקע. הוא הלך על האוויר כאילו דרך על אדמה.
"פיטר, אנחנו לא יודעות לעוף." אמרה פולי. זה היה קצת מפתיע שהיא זאת שתהרוס את הכול.
רגליו של פיטר חזרו לגעת ברצפה. "אני אלמד אתכן לעוף. אתן פשוט ממלאות את הראש שלכן במחשבות נפלאות ונעימות, והמחשבות מרימות אותך באוויר."
פולי חייכה ועצמה עיניים. גם גוון מילאה את ראשה במחשבות הכי טובות שהיו לה, אבל אף אחת מהן לא הצליחה לעוף.
פיטר הביט בשתיהן בשעשוע עד שהן התייאשו. אי אפשר היה לעוף רק בעזרת מחשבות טובות, היה צריך גם מעט קסם.
"אני לא מצליחה לעוף." רטנה פולי והתיישבה על הרצפה, כמו כל ילד שרצה משהו ולא קיבל אותו.
פיטר צחק. צחוק לבבי ואמיתי כל כך עד שגם גוון הצטרפה לצחוק. "ברור שלא. אתן צריכות גם טיפה אבקת פיות."
טינקרבל חזרה למסדרון והשמיעה סדרה של מה שנשמע כמו מנגינת פעמונים עדינה, אבל היא עדיין הצליחה להישמע זועמת.
פיטר התעלם מכל האזהרות של טינקרבל. הוא תפס אותה והציג אותה בפני גוון. "זאת הפיה שלי, טינקרבל."
עכשיו, כשטינקרבל לא זזה, גוון הצליחה לראות אישה קטנטנה. היה לה גוף מלא ומעוגל, כלומר שהייתה מלאה אבל בצורה נשית ויפה, וחולצתה היתה עשויה משלד עלה אחד שנגזר למחשוף מרובע ומשולש. לא נראה שהיא שמחה למדי לפגוש את גוון.
"זאת פיה?"שאלה פולי.
פיטר הנהן. "זאת הפיה שלי."
"הפיה שלך?" חזרה אחריו גוון.
פיטר שחרר את טינקרבל שצעקה דברים שבוודאי היו גסים מאוד בשפתה. פיטר התעלם ממנה. "כשהילד הראשון צחק, הצחוק התפזר לאלפי רסיסים קטנים שפוזרו ברחבי העולם. כמעט לכל ילד בעולם יש פיה משלו."
"כמעט?"
הפעם פיטר נראה עצוב מעט. "היום הילדים חושבים שהם יודעים הכול. כל פעם שילד אומר 'אני לא מאמין בפיות', פיה אחת נופלת אי שם ומתה. היום הפיות כמעט נכחדו."
"זה עצוב." אמרה פולי והתנדנדה בישיבה. זאת היתה בערך הפעם הראשונה שגוון הסכימה איתה.
פיטר משך בכתפיו ושוב חייך. הוא פיזר עליהן אבקה צהובה שהתפזרה ברחבי המסדרון. "עכשיו תנסו לעוף."
גוון שוב מילאה את ראשה במחשבות טובות, והפעם הופתעה לגלות שהיא מרחפת באוויר ליד פיטר. היא הושיטה יד לפיטר כדי שיעזור לה, אבל הוא התחמק ממנה.
"לא." אמר והניד בראשו.
"מה לא?" שאלה גוון.
"אסור לאף אחד לגעת בי."
"למה?"
"אני לא יודע."
הילד הזה נראה משונה לגוון מרגע לרגע, כאילו הוא לא הצליח אף פעם לחזות את מצב הרוח שלו אז שינה אותה כל הזמן.
פולי עפה לצידה, נראה שהיא למדה בקלות איך לעוף. "אז איך אנחנו מגיעים לארץ לעולם לא?"
"השני מימין וישר עד הבוקר." פיטר לחש, כאילו הוא חולק איתן סוד.
"כתובת מוזרה. בטח מוזר לכתוב את זה על מכתב." אמרה גוון.
"לא מגיעים אלי מכתבים." פיטר דיבר כאילו הוא עושה את אותה שיחה שוב ושוב במשך שנים.
"אבל לאימא שלך בטח מגיעים מכתבים."
"אין לי אימא."
גוון היתה מזועזעת. הילד הזה בטח מסכן אם אין לו אימא. "איך?"
"כשהייתי בן שבוע שמעתי את ההורים שלי מדברים על מה יקרה כשאני אגדל. אני לא רציתי להתבגר אז ברחתי לי לגני קנזיגטון וגרתי עם הפיות."
פתאום גוון הבינה מה פיטר עושה. היא חזרה מיד לעמוד על הקרקע. "מה עם אימא שלנו? אנחנו לא יכולות לנטוש אותה."
פיטר נחר בבוז. "אימא שלכן כבר יודעת. עכשיו הרי אביב, לא?"
פולי צחקה. "עכשיו חורף, פיטר! אתה לא ראית את השלג בחוץ?"
פיטר משך בכתפיו. "זה לא משנה. בארץ לעולם לא אין אף פעם חורף."
זה שכנע את גוון. מקום שאין בו חורף הוא בוודאי מקום נפלא. היא חזרה לעוף. "אז בואו נלך לשם!"
פיטר הנהן ושרק. "טינק, בואי כבר!"
טינקרבל התעופפה לצידו של פיטר, ולא נראה שהיא מאושרת מהעובדה שגם גוון נמצאת לידו.
פיטר יצא דרך החלון של חדרה של גוון. "בואו. הילדים האבודים בטח מחכים לנו!"