בעצם אין לי כלום- פרק 27

מנקודת המבט של שלו:
הלילה הזה היה בין הקסומים שהיו לי בחיים. זה שוב קרה, ושוב קרה במידה הנכונה ובלי שזה יקרה בפרעות או באי נוחות. זה היה איטי ומפנק, זה היה נכון, זה הרגיע אצלי אפילו דברים. הרגשתי שטוב לי איתו כמו שלא יהיה לי טוב עם אף אחד בחיים. לא חשבתי על הפרידה הקרובה שלנו, לא חשבתי על הכאב שיהיה לי עם המבט האחרון שלנו לתקופה כי מי יודע מתי ניפגש שוב. נהניתי להסתכל על הפרצוף היפה שלו ועל הגוף היפה שלו. עכשיו בדיעבד אני מבינה למה הבנות כל כך התלהבו ממנו בהתחלה. אני זכיתי לאחד האנשים הכי יפים שיש פה, מבפנים ומבחוץ. זכיתי למישהו שיאהב אותי בזכות מי שאני, בזכות הביישנות שלי ובזכות הכנות שלי. זכיתי לבנאדם שהוא לא מסכה אחת גדולה והוא לא יתייחס אליי כמו אל כלום, הוא יעריך אותי באמת במידה שווה להערכה שלי אליו ואולי אפילו יותר מזה. הלכתי לישון מחובקת בחיבוק שלו, החיבוק האוהב והחם שאני לא רוצה לעזוב בחיים.
כשהתעוררתי בבוקר ומאחורי הוילון היפה ראיתי את השמש היפה זורחת מעל הנוף המדהים שנשקף מחלון המרפסת הסתובבתי ואביב לא היה לידי. לא רציתי לקום מהמיטה. התפנקתי על הרגעים הנוספים שיכולתי להיות במצעים הלבנים והנוחים האלה, המצעים המלטפים והמרגיעים. עם יד ימין מיששתי את הנעימות של הסדינים, את התחושה הזו שתיעלם לי בעוד כמה שעות כשאני אגיע אליי הביתה. אצלי בבית המצעים לא נעימים כמו פה.
שמעתי את הדלת נפתחת והעברתי את מבטי אליה. ראיתי את אביב נכנס עם מגש ועליו שני מילקשייקים וצלחת. כשהוא התקרב ראיתי עוגיות ועוגות מונחות על הצלחת. וואו הוא השקיע.
"וואו לא הגזמת בכלל" אמרתי בצחוק.
"רק בשבילך" הוא אמר לי בחיוך.
"איזה שייק זה?".
"עשיתי איזה משהו בבלנדר של תות ובננה ואפרסק אני חושב, לא יודע מה היה שם, אבל טעמתי קצת כי הכנתי לעצמי את אותו הדבר וזה דווקא טעים. אני מקווה שתאהבי" הוא אמר בפרצוף מתוק. הוא חמוד כשהוא משקיע.
"לחיינו" אמרתי לו והרמתי את הכוס.
"לחייך בעיקר" הוא חייך והכוסות התנגשו להן בגלינג. המילקשייק היה ממש טעים, קר וטוב כמו שאני אוהבת. אפילו העוגיות החמודות שהונחו על הצלחת היו טעימות, הן לא היו סתם עוגיות. להכל היה טעם פי מאה יותר טעים מבדרך כלל. אני חושבת שיש לזה קשר ישיר להיותי עם אביב.
"הכל מאורגן?" שאלתי אותו לקראת סיום השייק שלי.
"כן כבר הכנסתי את הבגדים של אתמול ואת הדברים של המקלחת לתוך המזוודה. יש לי עוד כמה דברים קטנים אבל בכללי אני ארוז".
"אני עוד צריכה לסיים קצת, אבל בסדר שטויות".
"מתרגשת?" הוא שאל אותי בחיוך והפנה את ראשו אליי.
"בעיקר מפחדת לחזור לשגרה ומפחדת להיות בלעדייך".
"את מפחדת להיות בלעדיי?".
"אני חושבת שאתה קצת שומר לי על השפיות" חייכתי אליו.
"אני די בטוח שאת שפויה לגמרי גם בלי שאני שומר עלייך אבל אני יודע שאני אתגעגע המון.." הוא נאנח. אני כל כך אוהבת אותו באמת.. זה אהבה שכל כך קשה להסביר אותה.
"אתה יכול לפגוש אותי עוד שעה וחצי ליד הבריכה?".
"בטח, את רוצה להתארגן בשקט?".
"כן אני רוצה לארגן כמה דברים ולשלוח מייל אחרון להורים ואז גם לארוז את המחשב, ובכללי פשוט להתארגן, בסדר?".
"בטח את בכלל לא צריכה לשאול" הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה על המצח. שתיתי שלוק אחרון מהשייק ושמתי אותו על המגש. הוא הסתכל עליי בחיוך ואז התקרב אליי. הוא שוב נישק אותי את הנשיקה הממגנטת שלו, המטריפה שלו שמעוררת לי את כל החושים בגוף. כשהוא יצא מהחדר פשוט רציתי להישבר, רק לראות אותו הולך ממני לכמה דקות ואני מתמוטטת.
קמתי מהמיטה, שטפתי פנים, התלבשתי בשמלה הכי יפה אבל יומיומית שמצאתי, בכל זאת ביום האחרון צריך להיות חגיגיים והכנסתי את כל הדברים שעוד לא יצא לי לארוז לתוך המזוודה. אחר כך לקחתי את הלפטופ שלי וצעדתי איתו ביחד לחדר הישיבות. שם מצאתי את אחד האחראיים על הדפסת החומרים וביקשתי ממנו טובה. לא הפתיע אותי שהוא יכל למלא את הטובה שלי בלי שום בעיה.
"יפה לך ככה" אמרתי לאביב כשהתקרבתי אליו, זה הזכיר לי את תחילת השיחה שלנו אתמול ליד הבריכה.
"וואו" הוא אמר והסתכל עליי, "את כל כך יפה" הוא חייך חיוך מובך ואז התיישבתי לידו.
"מי שמדבר" צחקתי והנחתי את ראשי על כתפו. הוא ליפף את ידו סביבי ונישק לכתף שהייתה לידו. שוב הנשיקות המדהימות שלו.
"אז הכל ארוז?" הוא שאל.
"כן הכל ארוז.." נאנחתי, "וזה בשבילך" אמרתי מחויכת והגשתי לו את הדפים הכרוכים שהחזקתי ביד.
"מה?.." הוא שאל מופתע, "מתי הספקת?".
"בחצי השעה האחרונה" אמרתי לו בחיוך, "הרי ברור שיהיה פה מדפסות בשביל החומרים שהיינו צריכים והמקום הזה מספיק מפוצץ בכסף בשביל שיוכלו גם להכין משהו כזה. בשנייה הכינו לי עותק, זה העותק הראשון שיוצא מודפס וזה בשבילך. זה אמנם נורא נורא ראשוני ובטח צריך לעבור עוד תהליך מטורף של הגייה נכונה ושל תכנים אבל אני רוצה שיהיה לך משהו מהמקום הזה וממני ובעיקר שיהיה לך עותק של דבר שבזכותך הצלחתי לסיים".
"שום בזכותי" הוא אמר, "זה רק את". הוא העביר את מבטו ואת עיניו הבורקות אליי. היה נראה שהוא עומד לפרוץ בבכי של התרגשות, אני ממש לא רוצה שזה יקרה. החזקתי בידו ונשמתי נשימה אחת עמוקה.
"בזכותך זה קיים, בזכותך הצלחתי לסיים את זה, בזכות הדברים שרק אתה גרמת להם, בזכות האושר הענק שאתה הצפת אותי בו. תאמין בזה שאתה מיוחד יותר משאתה רואה את עצמך".
"אני לא יודע מה להגיד.." הוא נאנח, "אני לא יודע בכלל מה לחשוב. אני חושב שאני שבור מבפנים וזו תחושה שאף פעם לא קרתה לי. אני חושב שאני לא מסוגל בלעדיך ואני לא אומר את זה סתם כי זה לא משפט שאני אומר.. אני משוגע עלייך שלו באמת, אני אוהב אותך ברמות מטורפות".
'בנות ובנים, אתם מוזמנים לאולם ההתכנסות של כולנו לדברי סיום. אחרי השיחה תרדו עם המזוודות למטה ונחלק אתכם בחזרה למקומות המגורים שלכם'. קולה של עדנה נשמע בסוג של מיקרופון גדול. ממש טיימינג מושלם.
"זזנו?" שאלתי אותו בחיוך.
"כן.." הוא אמר כאילו יצא הרגע מבהייה, "זזנו".
"ואגב" אמרתי כשנעמדנו שנינו וכשאני מסתכלת על עיניו היפות, "גם אני אוהבת אותך ברמות מטורפות".