מרד פרק 4

"אבא שלך שלח אותנו לזירה?" שואל פרננדו ברוגע.
"כן."
"צפוי." הוא לוחש בשקט ואז אנחנו יושבים ואוכלים את המרק בנחת, אני מחשבת כמה זמן נשאר עד הזירה הבאה.
"חצי חודש." אני אומרת לפתע.
"מה?"
"יש לנו חצי חודש להתכונן עד הזירה הבאה, הרי יש זירות כל חודשיים." אני אומרת.
"מה שתחליטי. את רוצה להתכונן לזה?" הוא שואל.
"ועוד איך!" אני צועקת כשאני מסיימת את המרק וכמה מבטים מופנים אלי כשאני עוזבת בריצה את המקום וממהרת אל הריסות מועדון האימונים, לא רשה למצוא את הקשת האהובה עלי ואת הסכין הקצרה והנחמדה, הם לא החרימו שום דבר בידיעה שאף אחד לא יתקרב לכאן יותר.
"מה את עושה?" ניגש אלי פרננדו בעייפות.
"מתחילה להתאמן." אני אומרת בנחישות ומרימה סכין וחץ וקשת גם בשבילו.
"אין לנו איפה."
"יש לנו יער."
"במה יער יעזור?!"
אני שוקלת לשנייה את השאלה, ביער שמסבבנו יש המוני בעלי חיים, עצים עם כוורות שניתן לקלוע אליהם חיצים וטרף קליל שאפשר להתאמן עליו בסוגים שונים של הריגה, אין שם מקום לסכין אבל שנינו אלופים בסכין ממילא כך שאין לנו צורך באימונים נוספים איתה.
"ביערות יש דברים להתאמן אליהם." אני אומרת בסופו של דבר, אני נזכרת בזיכרון המחריד היחיד שלי מהיערות כשהראו לנו סרט על התפתחות ארבעת חורשות המצפן שנשתלו כשהעיר רק הוקמה, להמון ערים בזמנו היו ארבעה חורשות כאלו, ערים קטנות שהיה אפשר לבדוק בקלות את כיוונך אם טעית בדרכך והגעת לכאן, החורשות התפתחו בהיעדר כל טיפול ליערות סבוכים ומפחידים, עם שפע בעלי חיים מסוכנים ביותר שיכולים להרוג בן-אדם בקלות.
"ביערות יש דברים שאם תתאמן עליהם אמא שלהם תאכל אותך." הוא אומר.
"אנחנו נמות ממילא!" אני מתפרצת.
"אוקי ניצחת. בואי נלך ליער." הוא אומר ואני מובילה אותנו עד לשלט שהטחב כיסה חצי ממנו אבל עדיין ניתן להבין את הכיתוב: 'חורשת צפון'.
"בוא נתחיל להתאמן." אני אומרת ומותחת חץ ארוך ויפה שעף בשריקה לכוורת דבורים קרובה שמתפרקת על האדמה ודבורים מתעופפות החוצה כאחוזות תזזית.
"אנחנו נחזור בחיים מהזירה, לפחות אחד מאיתנו." הוא אומר.
"אני יודעת." אני אומרת ומותחת עוד חץ שנתקע במרכזו של עץ אורן, הסמל של העיר שלנו.