this is me פרק ראשון

~שנת 2002~

"תדחפי!חזק!" אמרו לאמא שלי,
אימי היתנשפה , קראו לאבי ברמקול ואבי רץ לתוך בית החולים נוטש את מיקטרתו.
"היא בריאה" אמרו והעבירו אותי למגבת, ניראתי כמו בן, עם שיער קוצים.
"היא ניראת כמו אבא שלה" אמרה האחות כאשר אבי ניכנס לחדר.

~שנת 2004~

לא הייתי ילדה כל כך בריאה, בגיל חודש כבר שתיתי מאבקות בגלל שהייתי מאושפזת.
היו דוחפים לי אוכל לפה ונהיתה לי מחלת עור חריפה שיש לי אותה עד היום.
הדבר היחיד שאהבתי בחיים שלי היה את אח שלי, לילה אחד אחרי שכבר עברתי לחדרו של אחי לא יכולתי להירדם, רציתי ללכת למיטתו של אחי שנימצאת גבוהה כי הוא ישן במיטת קומתיים.
התחלתי לנענע את הלול שלי ושברתי אותו בגיל שנה וחצי בלבד, ומאז יש לי את תדמית הילדה החזקה

~ שנת 2006~

הייתי בת 4 וכבר עברתי מעבר קשה, היו לי חברים הכי טובים וכבר אז הייתי טום בוי.
בסיום הגן קיבלתי תעודה ואני זורכת שהגננת הכריזה בצער מזויף
"אלינור לא ממשיכה איתנו לכיתה א' כי היא עוברת"
כן יאללה גם תגידי שממש רחוק מרחובות!
ושאני אף פעם לא אפגוש שוב את כל החברים שלי! כי זה נכון!
לא הייתה מסיבת פרידה, רק חיבוק פרידה וביי ביי לתמיד!

~שנת 2008~
הייתי מקובלת, דגש על הייתי, אני רק בת 6 וכבר דיכאון אה, פה הכל התחיל, אני שמנה,, לא מכבדים אותי, החברות שלי מתרחקות ממני וחרם, אני כבר התחלתי ללכת לפסיכולוגית בגלל מחשבות פסימיות על העתיד.
אני תמיד שיחקתי ולא נתתי להם ליראות מה יש בתוכי ואז התחלתי ליכתוב יומן
~מתך היומן שלי ~
יומני היקר
לא אני לא מאושרת ואני לא רוצה ליכתוב לך איזה יום ניפלא היה לי,
כמו כל הזמן אני לא שמחה בחלקי,
כי אין לי דבר.
אם היית יודע איך זה להרגיש שינאה כלכך גדולה להוריך אולי היית מבין
אם היית יודע מה זה חרם היית מבין
אבל אתה לא, כי אתה סתם כמה חתיכות נייר עצופות בכריכה של פרחים והלו קיטי
ואתה לא יודע איך זה להיות בדיכאון
~סוף פרק ראשון~