האקדמיה לייצורים – פרק 1 – (סיפור חדשדש D:)

"היא מתעוררת, תשתוק." שמעתי קול צעיר ונשי, נערה בת 18 בערך, ואז שמתי לכאב הראש הנוראי ששטף אותי.
הרמתי את הראש שלי ושחררתי אנקת כאב אומללה ושקטה.
"איפה אני, לעזאזל..?" מלמלתי בשקט ושפשפתי את ראשי בכאב.
"היי רייצ'ל, אני מיילי." אמרה נערה אחת, שככל הנראה, הייתה זו שאמרה למישהו ההוא לשתוק.
לקח לי זמן להבין שאני נמצאת על מיטה, וארבעה אנשים מסתכלים עליי.
הייתה מיילי – הנערה עם הקול שהתבררה בעלת שיער ג'ינג'י מתולתל, ארוך, ויפה, ומלאת נמשים.
נער עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות, בעל חיוך חמוד. אישה בת עשרים ומשהו (עשרים וחמש אולי?),
שנראיתה יפה. כאילו -ממש- יפה – היה לה שיער חום ארוך שנחת בפיזור מושלם על הכתפיים שלה, עיניים כחולות כקרח, והיא הייתה גבוהה. מושלמת.
הנער האחרון ישב בכיסא, כשסווצ'רט שחור מכסה את הפנים שלו, אבל מתחתם הבחנתי בקווצות שיער בלונדיניות מבצבצות להן, ובעיניים בצבע אפור שבהו בי, ואז באישה, ואז בי, במבט זועף.
"הממ, היי." אמרתי בביישנות, "מה קרה לי?"
"אוקיי, אז אני מייקל." אמר הנער בעל השיער השחור, "מיילי כבר אמרה לך מי היא, זוהי קרוליין, וזה ג'ייסון."
"את בוודאי לא זוכרת הרבה מהלילה הקודם, אבל -" התחילה קרוליין, אבל ג'ייסון קטע אותה.
"אל תספרי לה!" התפרץ, "היא אנושית!" אמר בקול מחוספס ועמוק.
אין לי שמץ של מושג למה הוא קרא לי אנושית, אבל המשכתי להקשיב.
"לא, היא לא." השיבה לו קרוליין בביטחון ורוגע, שמסתבר שלא היה לו, "שינית אותה."
"אני ממש לא שיניתי אותה, אוקיי? זה היה טעות. אם זו לא הייתה טעות, היא הייתה משתנה."
"אבל היא השתנתה, ג'ייסון," אמרה מיילי, "אנחנו לא יודעים למה, אבל היא השתנתה."
"אממ.." אמרתי, "תסלחו לי שאני מתפרצת, אבל – מה לעזאזל?"
"הו, לעזאזל, מייקל! שחכנו את החלק הכי חשוב."
"כן," אמר מייקל, "החלק החשוב – טוב, את ייצור עכשיו, רייצ'ל."
"תסלח לי?" אמרתי בבלבול.
"בשם האלים, מייקל! אתה לא יכול פשוט לזרוק עליה את זה!" הכתה אותו בכתף, מכה קטנה.
"זה כאב, את והספרים על המיתולוגיה היוונית האידיוטית שלך.." מילמל בזעף.
"שבו בשקט," נזפה בהם קרוליין, והמשיכה, "טוב, רייצ'ל – את נמצאת כרגע בבית החדש שלך."
"אבל – רגע – בית?" עניתי בבלבול.
ג'ייסון גילגל עיניים באופן מעצבן במיוחד, וענה, "את לא ייצור. את ערפד."
"הו, אוקיי. אני פשוט אחזור על עצמי – מה לעזאזל?"
"שיניתי אותך -בטעות-. הייתי עצבני, אז מרדתי וברחתי. עבריין שכמותי." שילב את ידיו בלגלוג.
"אז, אני ערפד." משום מה, לא נבהלתי. "לא אמור להיות לי דחף לדם או משהו כזה?" אמרתי באדישות.
מיילי צחקה. "סטפני מאייר הזאת, והספרים שלה.."
"איזה ספרים?" תהה מייקל.
עכשיו היה תורי לצחוק. "אתה צוחק, נכון? היא כתבה את כל הסאגה של 'דמדומים'. הם הרבה יותר טובים מהסרטים."
"אוי, אלוהים – סוף סוף מישהו שמבין." נאנחה מיילי.
"אפשר להפסיק עם ספרים מכפישים, ולהמשיך בבקשה?" התעצבנה קרוליין.
"הו, כן, אממ." השפלתי את הראש.
"בכל אופן, מה את זוכרת, רייצ'ל?" הניחה את היד שלה על כתפי, בתנוחה אימהית.
"הממ.." הפלאשבקים והזכרונות התחילו להופיע ולעקצץ. "אני זוכרת שהייתי עם החברות שלי, אריקה ו -"
ג'ייסון צחק, "אריקה? איזה שם זה לילדה?"
"ששש!" נזפה בו קרוליין.
"בכל מקרה, הייתי איתה ועם קת'רין, ישבנו בבית קפה, ואז הלכתי הביתה. ברגל. ברוב טמטומי עברתי בקיצור דרך חשוך, ואז ראיתי צל של מישהו שרץ, ושלושה אנשים רדפו אחריו.." עצרתי לנשום, והתעלמתי מההערה של ג'ייסון – 'חה, אנחנו.' והגיחוך האידיוטי שלו. "ואז הוא נכנס לסמטה שהייתי בה, ואתם לא הבחנתם, ואז הוא התקרב אליי, שמעתי צרחה, וזהו. התעוררתי פה."
"רייצ'ל.." אחזה בידי מיילי, ולא נרתעתי. "זו הייתה הצרחה שלך."
"טוב, זה מסביר הכל." אמרה מייקל, "ג'ייסון הגיבור הגדול לא שינה אותך בטעות. הוא רצה לנקום בנו, על מה שזה לא יהיה. סוף סיפור."
"טוב," פניתי אל ג'ייסון בפרצוף מאשים, "תודה לך."
הוא רטן ויצא מהחדר.
"אל תיקחי את זה אישית," חייך אליי מייקל, "הוא תמיד כזה."
"טוב -" אמרה מיילי, "לא סיימנו עם ההסברים."
"כן." קרוליין אמרה, שהייתה שקטה מאוד בזמן שדיברתי, "הסברים."

"תנו לי לוודא שהבנתי נכון – השתנתי לערפד. אני באקדמייה לכל מיני יצורים מספרי פנטזיה. אני אשאר פה עד סיום הלימודים או מה שזה לא יהיה ואז אמשיך בחיי. אתם.." הצבעתי על שלושתם, "פייה או משהו כזה, מכשפה, וערפד. וג'ייסון גם ערפד?" שאלתי.
"לא, ג'ייסון הוא איש זאב." אמר מייקל באדישות.
"ממ – מה?" גמגמתי.
"אני צוחק, תירגעי. סרקסטיות, רייצ'." גיחך.
"אז אין אנשי זאב?" שאלתי בבלבול.
"ברור שיש," ענה, בתשובה שבלבלה אותי עוד יותר.
"רייצ'ל," פנתה אלי קרוליין, "אם את מרגישה יותר טוב – מיילי תלווה אותך אל המגורים שלכן, ותסביר לך בהרחבה על המקום, ותענה לך על כל השאלות." אמרה ועזבה עם מייקל.
"אממ, בסדר." אמרתי, וירדתי מהמיטה, מגלה שאני לובשת בגדים אחרים מאלה שלבשתי אתמול.
שלחתי אל מיילי מבט שואל, והיא אמרה, "הבגדים שלך היו ספוגים דם ולכלוך, אז הבאנו לך חדשים."
"אוקי." נעלתי את הנעליים שלי, "בואי נעשה את זה."

הבטתי בארון הבגדים, שהכיל שמלות חדשות, ג'ינסים חדשים, חולצות חדשות, כמובן, בגדים תחתוניים – וגם כמה מהבגדים הישנים שלי. העבירו לכאן את השולחן שלי, הספרים, המחברות, האיפור, והמחשב הנייד, ביחד עם האייפוד והפלאפון שנחו בצד השולחן.
"קרוליין דיברה עם ההורים שלי?"
"כן. היא הסבירה להם שאם לא היו שמים אותך כאן, תמותי."
"וזה נכון?"
"במובן מסויים, כן. אנושיים יבחינו בך, ייראו שהשתנת, את לא תצאי באור יותר."
"למה? אני אשרף?" שאלתי בדרמטיות יתר.
"ברור שלא. זה פשוט מציק מאוד לעור, ולעיתים עושה פריחה מזעזעת."
"אוי, אני ממש לא צריכה פריחה עכשיו." עצרתי לרגע, "מה השעה?"
"3 בצהריים. לא נרצה לצאת לחצר עכשיו, אז אני אכיר לך כמה חברים חדשים."
"אוקיי, זה יהיה נהדר." אמרתי, ובמשפט זה צעדנו אל עבר האקדמיה המסתורית לייצורים שונים ומשונים.