בעצם אין לי כלום- פרק 26

מנקודת המבט של שלו:
לקראת הערב ואחרי הארוחה חזרתי לחדר והחלפתי בגדים לבגדים הכי לבנים שמצאתי. הייתה לי מין שמלה שהייתה נראית כמו השמלה של חנהל'ה בשמלת השבת, אני דווקא ממש אהבתי אותה. מעל הלבן הזה לבשתי מעיל עור בצבע שחור ויצאתי עם המצלמה שלי החוצה. הלכתי לבד. ידעתי שיש סיכוי מאוד גדול שימצאו אותי אבל בחרתי לפחות את ההתחלה לעשות לבד. אמרתי לעצמי שאני חייבת קצת תמונות מהמקום הזה. כבר התחיל להחשיך אבל היו כמה וכמה אורות שהאירו את המקום, יכולתי לראות טוב מאוד לאן ללכת ויכולתי לבחור את הדברים הכי מעניינים לצלם. צילום ראשון עשיתי לכל הגינה הגדולה שתמיד השקפתי עליה מהחלון. שאר התמונות היו של פרחים ועצים, של היופי של האחוזה, של האחזוה מלמטה, של הבריכה, של הנוף לים. הלכתי כמעט לכל מקום בגינה המדהימה של אותה האחוזה.
אחרי שהרגשתי שצילמתי מספיק תמונות התיישבתי על קצה הבריכה ושמתי את הרגליים שלי במים. חשבתי על כל החופשה הזו. לא רציתי לחזור לבכות מעצב על זה שיש לי רק עוד כמה שעות פה, לא רציתי לחשוב על מה שעוד יכול לקרות. חשבתי על כמה נהניתי. חשבתי על ההתחלה הקשה פה, על ההסתגלות לזה שיש לי חוקים שמצווים עליי לא לעשות כלום ועל היכולת שלי לשבור את החוקים האלה. חשבתי על הקשר שלי עם אביב ועל הרגשות שחוויתי בפעם הראשונה. חשבתי על האושר שלי בלסיים את הסיפור שלי, זה היה מסע רציני. בעיקר על זה חשבתי, על זה שהספר הזה מגדיר אותי ואת מה שעברתי ועכשיו אחרי שסיימתי אותו- מה הלאה?
"יפה לך ככה" שמעתי קול מצידי. העברתי את מבטי וראיתי את אביב. הוא החזיק בידו כוס של שתייה, שמיכה נתלתה על זרועו והוא חייך חיוך גדול.
"מה קורה?" שאלתי בחיוך. הוא התכופף ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים. אל הדברים הקטנים האלה אני הכי אתגעגע.
"ראיתי אותך מלמעלה יושבת פה אז החלטתי להביא לך משהו לשתות ושמיכה להתעטף בה כי אני חושב שנהיה קר". שמישהו יהרוג אותי עכשיו הוא כל כך מתוק.
"תודה" אמרתי לו בחיוך, "בוא תצטרף".
"אני לא רוצה להפריע" הוא אמר לי.
"אתה לא מפריע, זה סתם מחשבות. אני אשמח לדבר". הוא הנהן, הגיש לי את כוס השתייה עם הקש המסתלסלת, פרס את השמיכה ושם אותה על גבי והתיישב לידי.
"ואתה לא תקבל קצת מהשמיכה?" שאלתי אותו בחיוך.
"אני עם סווטשרט ולך נראה שדי קר. יפה לך לבן.. את יפה בכלל" הוא אמר לי עם עיניים אוהבות. אני כל כך אוהבת אותו.
"איך אתה?" שאלתי מנסה להעביר נושא.
"מתרגש לגבי מחר.. מתרגש וחושש. אני רוצה עוד כמה ימים פה, איתך" הוא אמר והסתכל עליי. חייכתי אליו חיוך קטן ואז הרכנתי את ראשי. לא בכי, אל תבוא שוב פעם! מחיתי מהר דמעה קטנה שרצתה לצאת ואז העברתי את ראשי מעלה אל השמיים. הירח היפה והכמעט שלם השקיף עליי.
"המקום הזה נתן לי המון" אמרתי מיד, "אני חוששת שההשראה שקיבלתי פה לא תמשיך איתי למקומות אחרים שאני אלך אליהם. באיזה עוד מקום אני אוכל להירגע ככה? תמיד טלפונים יציקו או משימות יציקו, תמיד אני אצטרך לעשות עוד משהו במקום לנוח, תמיד אני אוכל להגיד שאני רוצה לברוח אל החופש אבל אף פעם לא אעשה את זה".
"את תמיד יכולה לקחת חופש, את לא יכולה לחיות כמו מכונה ולא לנוח אף פעם. קחי לעצמך מידי פעם גם הפסקות כשאת מרגישה שאת צריכה ותנסי למצוא לך מקום מספיק נוח ומספיק רגוע כדי להיות בו. לי בילדות היה אחד כזה.." אמר לי אביב.
"איזה מקום זה היה?" שאלתי.
"היה לי פארק כזה שתמיד הייתי הולך אליו כדי להירגע. הוא בדרך כלל היה ריק מאנשים ותמיד נרגעתי שם, היה לי כיף להיות שם ולנוח פשוט. הייתי לפעמים סתם לבד עם עצמי שוכב על הדשא ומסתכל למעלה אל השמיים ונושם המון נשימות עמוקות. לפעמים כשבאו לטייל עם הכלבים הייתי משחק איתם. לפעמים הייתי מביא למקום הזה ספר אבל אף פעם לא עשיתי בו דברים שקשורים למשימות שאני חייב לבצע. לא לקחתי אליו שיעורים ואפילו לא לקחתי אף חבר שלי אליו. רציתי שהוא ישאר פרטי שלי".
"וכשגדלת? המשכת לבקר אותו?".
"לא הייתי בו הרבה זמן.." הוא נאנח, "אבל כן אני לא יכולתי לנטוש אותו. האמת שצילמתי אותו, והתמונה של הפארק הזה תמיד מסתובבת ביחד איתי. זה אולי קיטש נורא להגיד את זה אבל גם להסתכל על התמונה של הפארק זה סוג של רגיעה בשבילי, יציאה לשנייה מכל מה שקורה והתחברות לעצמי".
"אתה נורא פילוסופי" צחקתי וגיששתי אחר ידו. החזקתי בידו חזק והסתכלתי על עיניו היפות. באור המשתקף של הבריכה העיניים שלו היו הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. הוא התקרב אליי לאט והמצח שלו נגע במצח שלי. חייכתי אליו חיוך קטן ואז את עיניי העברתי ללהסתכל על שפתיו. שפתיו היפות והמרגיעות. כשהן הונחו על שלי וכשעיניי נעצמו הרגשתי שזה המקום השלו שלי. לא הרגשתי ריקנות, לא הרגשתי רע, הרגשתי שבטוח לי להיות ביחד איתו ובטוח לי לאהוב אותו. שכחתי לרגע שהפרידה שלנו ממש קרובה, שכחתי שיש לי סיבות אחרות לשמוח או דברים אחרים לעשות. התרכזתי בנשיקה. התרכזתי באנרגיות שהועברו אליי דרך אותה הנשיקה, דרך המגע הזה, דרך האהבה העצומה שמתבטאת בדבר כל כך קטן.
כשהידיים שלי עדיין מחזיקות בידיו וכשאני עוצרת את עצמי מלבכות פתח אביב את פיו. "אם הייתי יכול לתת לך משהו כדי לזכור אותי תאמיני לי שהייתי נותן, תכשיט, תמונה, כל דבר קטן, אני לא חושב שיש לי משהו כזה. אני רוצה להאמין שתזכרי אותי גם בלי מחוות קטנות, שתזכרי את החוויה הענקית שעברת פה ואת הרגשות שאני בטוח שמתחוללים בך בדיוק כמו שהם אצלי". פה כבר נשברתי. הדמעות שעמדו לי לאורך כל השיחה בעינים החליטו כבר לצאת. הוא שלף מכיסו טישו ונתן לי, יפה הוא הכין את עצמו מראש לבכי. הוא התקרב אליי וחיבק אותי חיבוק חזק. לא יכולתי לגעת בגופו, לא יכולתי, לא יכולתי להרגיש את המגע הזה בידיעה שאני עוד שנייה אפרד ממנו.
ניגבתי דמעות אחרונות והוא ישב מולי בדממה, המעמד הזה קשה לשנינו, שנינו שבורים. אני בטוחה שעוד אנשים כאן הגיעו לרמת אינטימיות כזו כמו שלנו אבל ברגעים האלה האחרים לא עניינו אותי. עניין אותי הרצון להמשיך את הקשר שלי ושל אביב.
"היי" אמר לי אביב ואז בשנייה העברתי את מבטו אליו, "אני לא רוצה שתהיי עצובה יותר, תשמרי קצת דמעות למחר. תחשבי על זה שיש לנו עוד בוקר שלם, אנחנו יכולים להספיק לעשות בו המון דברים. אני בטוח שיש חדרים במקום הזה שבכלל לא היינו בהם".
"אתה יכול להבטיח לי משהו?" שאלתי אותו בסיומן של הדמעות.
"כל דבר".
"מחר.. אל תעזוב אותי עד השנייה האחרונה, בסדר?". ראיתי שהוא נושם נשימה עמוקה. אם הוא יתפרק מולי אני עוד אמשיך לבכות. ראיתי את זוויות פיו מחייכות חיוך קטן.
"הייתי רוצה להבטיח שאני אהיה איתך עד השנייה האחרונה של החיים, אבל לעת עתה אני אבטיח שמחר אני אבלה איתך את כל הרגעים שיש לי עד השנייה האחרונה".